דחיית בקשה לבטול הרשעת נאשם בדין ומתן גז"ד.

2.         הסנגור טען בפניי בישיבת היום, כי עסקינן בתיק זה בעבירה שבוצעה בנסיבות המצויות במדרג הנמוך ביותר של אותה עבירה. ודוק: הנאשם הורשע בדין בביצוע עבירה של קבלת רכב גנוב, עבירה לפי סעיף 413 י' לחוק העונשין, התשל"ז-1977. מעובדות כתב האישום בהן הודה הנאשם, עולה כי ביום 6/9/08 נגנב קטנוע, אשר ביום 15/9/09 נמצא ברשות הנאשם, לאחר שלוחיות הזיהוי שלו הוסרו ממנו. עוד עולה מכתב האישום, כי מספר ימים עובר למועד הנ"ל רכש נאשם מס' 2 את הקטנוע הנ"ל מנאשם מס' 1, ביודעו כי בפשע נגנב או הושג.  עוד טען הסנגור, כי מן הראוי שביהמ"ש יבטל את ההרשעה בדין, בהתחשב בחלוף פרק זמן ניכר מאז ביצועה, בהיות הנאשם בחור צעיר, בעל עבר נקי אשר כל עתידו לפניו. מנגד, התנגד ב"כ המאשימה לביטול ההרשעה בדין, זאת בציינו את חומרת העבירה בה הורשע הנאשם וכן כי המקרה דנן אינו עולה בקנה אחד עם תנאי פסיקת ביהמ"ש העליון באשר לביטול הרשעה בדין של בגיר.

3.         הכלל בשיטת משפטנו קובע, כי בגיר אשר ביצע עבירה - יורשע בדין וברי כי הימנעות מהרשעה בדין הינה  החריג לכלל הנ"ל. ביהמ"ש העליון בפסק הדין בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל(להלן "הלכת תמר כתב") קבע, מפי כב' השופטת דורנר, את שני התנאים המצטברים הנדרשים להימנעות מהרשעת נאשם בגיר בדין, זאת כדלקמן: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; שנית, סוג העבירה מאפשר לוותר, בנסיבות המקרה המסוים, על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים (פ"ד נב (3) 337, בעמ' 341, ניתן ביום 21/8/1997). כן נקבע בעניין הסוגיה שבפנינו בע.פ. 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, כדלקמן:

"נדרש איזון שיקולים, המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם. בראייה כוללת נשקל, מן הצד האחד, הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין, כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית  של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במשנה תוקף, ככל שחומרת העבירה גדולה יותר, והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים.

כנגד השיקול הציבורי, נשקל עניינו של הפרט הנאשם, ובמסגרת זו נבחנים נתונים שונים הנוגעים אליו, וביניהם - טיב העבירה אותה עבר וחומרתה, עברו הפלילי, גילו, מצב בריאותו והנזק הצפוי לו מן ההרשעה. באשר לנאשמים בגירים, במאזן השיקולים האמור, גובר בדרך כלל השיקול הציבורי, ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר, תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך של הרשעת עבריין" (פ"ד נד(3), 685).

עוד נקבע בסוגיית הימנעות מהרשעת בגיר בדין בע.פ. 5102/03 מדינת ישראל נ' דני קליין, כי:

"תכליתו של העיקרון הנוהג נהירה על פניה: הרשעתו של מי שעבר עבירה פלילית היא פועל יוצא מהפרת הנורמה הפלילית, והיא חוליה טבעית הנובעת מהוכחת האשמה בהליך הפלילי. הרשעת נאשם בעקבות הוכחת אשמתו מממשת את אכיפת החוק באופן שוויוני, ומונעת איפה ואיפה בהחלת ההליך הפלילי. . . ההרשעה הפלילית של נאשם שאשמתו הוכחה ותוצאותיה הן מרכיב חיוני בהליך הפלילי; הן נועדו למצות את תכליותיו המגוונות: להעביר מסר של הרתעת היחיד והרבים, ולשוות למעשה העבירה תווית של מעשה פסול בעיני החברה שגמול עונשי בצידו. חברה המבקשת להפעיל את ההליך הפלילי בדרך אפקטיבית, שוויונית והוגנת תתקשה להשלים עם גישה שיפוטית הפוטרת נאשמים, חדשות לבקרים, מהרשעה פלילית אף שאחריותם הפלילית הוכחה. שהרי ההרשעה היא הביטוי השיפוטי לאחריות הפלילית שהוכחה, ובלעדיה נותרת קביעת האחריות הפלילית חסרה את החוליה האחרונה, המוסיפה לה את המשמעות המשפטית הנורמטיבית הנדרשת. . בנסיבות חריגות ומיוחדות, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין חשיבות ההרשעה לאינטרס הציבורי לבין עוצמת הפגיעה הצפויה לנאשם באם יורשע, ובהתחשב במכלול הנתונים הרלבנטיים לעניין, ניתן לעשות שימוש בסמכות אי ההרשעה. לצורך כך, יש להתחשב, מצד אחד, במשמעותה של העבירה שנעברה מבחינת השלכתה על הנורמות החברתיות והמסר הציבורי המתחייב מהן. מצד שני, יש לתת את הדעת לנסיבות אישיות שונות הקשורות בנאשם - גיל, עבר קודם - אם נורמטיבי אם לאו, נתונים שונים הקשורים למצבו האישי והבריאותי, והשפעת ההרשעה על סיכויי שיקומו. מעבר לכל אלה, יש גם לשקול במבט רחב את השפעת אי ההרשעה על ההליך הפלילי בכללו, ואת המסר החברתי שאי ההרשעה טומן בחובו בנסיבות העניין הספציפי"(לא פורסם, ניתן ביום 4/9/2007).

4.             ומהתם להכא:

אתייחס תחילה לתנאי העולה מהלכת תמר כתב, לפיו מתעוררת השאלה - האם סוג העבירה מאפשר לוותר, בנסיבות המקרה שבפנינו, על ההרשעה בדין מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים. במקרה שבפנינו עסקינן, כפי שטען ב"כ המאשימה בנקודה זו ובצדק, בעבירה מסוג פשע, אשר העונש המרבי בגינה הוא עונש של 7 שנות מאסר, וזאת לא בכדי. עוד יודגש בנקודה זו, כי בניגוד לנטען על ידי הסנגור בפניי, באשר לאי ידיעת הנאשם כי הקטנוע גנוב, הרי שעולה באופן מפורש מהודאת הנאשם בעובדות כתב האישום, כי הנאשם רכש את הקטנוע ביודעו שבפשע נגנב או הושג. לפיכך, סוג העבירה במקרה דנן אינו יכול לאפשר לביהמ"ש לוותר על שיקולי ענישה, כדוגמת שיקול ההרתעה של הפרט והרבים והוקעת מעשה העבירה, מה גם שמדובר בעבירה שכיחה ונפוצה אשר מן הראוי לנסות ולפעול לביעורה.

5.         נוכח האמור לעיל, הרי שאחד מן התנאים המצטברים העולים מהלכת תמר כתב אינו מתקיים במקרה שבפנינו, דבר אשר די בו על מנת להביא לדחיית בקשת ההגנה לביטול הרשעת הנאשם בדין. עם זאת, יצוין כי אף התנאי השני העולה מהלכת תמר כתב אינו  מתקיים במקרה דנן, זאת נוכח העובדה שלא עלה בידי ההגנה להצביע בפני ביהמ"ש כי הרשעה בדין תפגע או עלולה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, בעתידו המקצועי. ודוק: מתסקיר שרות המבחן עולה, כי עסקינן בנאשם העובד כיום בעסק המשפחתי, דבר המסב לו שביעות רצון, ולפיכך לא נראה כי הרשעה בדין תפגע בעתידו המקצועי של הנאשם. יתרה מכך, המלצת שרות המבחן לפיה הרשעה בדין עלולה לפגוע פגיעה ביכולת הנאשם להוציא רישיון נהיגה על משאית אינה נתמכת בראייה כלשהי לכך, מה גם שהסנגור במסגרת טיעוניו בפניי לא שב והעלה את האפשרות הנ"ל, העולה כאמור מהתסקיר.

6.         לפיכך, לסיכום, הנני דוחה את בקשת ההגנה לביטול הרשעת הנאשם בדין.

<#4#>

ניתנה והודעה היום ט' ניסן תשע"ג, 20/03/2013 במעמד הנוכחים.

גזר דין נגד נאשם מס' 2

נאשם מס' 2 (להלן: "הנאשם") הורשע, על פי הודאתו, בעבירה של קבלת רכב גנוב, עבירה לפי סעיף 413 י' לחוק העונשין, התשל"ז-1977, זאת ביום 4/7/12. יובהר בנקודה זו, כי תיקון מס' 113 לחוק הנ"ל אינו חל במקרה שבפנינו נוכח העובדה שהכרעת הדין ניתנה עובר לכניסת התיקון לתוקף (ביום 10/7/12).