דחיית בקשה לאישור תובענה מינהלית כתובענה ייצוגית

1. מונחת בפניי בקשה לאישור תובענה מינהלית כתובענה ייצוגית. צומת המפגש בין תובענה מינהלית לתובענה ייצוגית הינו בגדר חידוש בחוק אשר בא לעולם המשפט בשנת 2006. מלאכת החקיקה נערכה בעדינות במטרה שהחוק ישקף איזון בין אינטרסים לגיטימיים שונים. אין תימה שחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו - 2006 (להלן : "החוק") מבטא בסעיפיו שיקולים רבים ומגוונים. בקליפת אגוז, ניתן לומר שעל העותר לאישור תובענה מינהלית ייצוגית לעמוד בשני מבחנים מצטברים. האחד, קיומה של עילת תביעה אישית. האחר, שתביעתו האישית הינה מועמדת ראוייה לייצג קבוצה רחבה -  מבחן העילה ומבחן ההתאמה. עקרונות אלו ייושמו לאחר הצגת פרטי המקרה והסעדים המבוקשים.

סכום התביעה עומד על 9 וחצי מליון ש"ח. נושאה גביית הוצאות אכיפה של קנסות חניה מכח חוקי עזר של עיריית אילת. לטענת המבקש, אשר מתגורר בראשון לציון, צוות גבייה מטעם המשיבה התייצב בביתו ללא התראה וללא תיאום עימו. המבקש נדרש לשלם לאלתר סך של 122.5ש"ח בגין דו"ח חניה והוצאות גבייה בסך של 1016 ש"ח. לטענת המבקש הוא שילם את הסכומים באופן מיידי הואיל והמצב אליו נקלע לא אפשר לו לבדוק את החוב. בעקבות הביקור בביתו ופניית המבקש למשיבה, שלחה אליו המשיבה פירוט ההוצאות כדלקמן : פתיחת תיק ודרישת תשלום בסך 221 ש"ח ;  עיקול רכב בסך 195 ש"ח ;  עיקול מטלטלין ברישום בסך 150 ש"ח ; עיקול מטלטלין בפועל בסך 450 ש"ח. המבקש אינו חולק על החיוב בדו"ח החנייה, על התשלומים בסך 221 ש"ח ועקול רכב בסך 195 ש"ח, אך הוא מסתייג מהחיוב בגין עיקול מטלטלין ברישום ועיקול מטלטלין בפועל בסך כולל של 600 ש"ח. על פי קו זה צוות הגבייה, אשר הינו חברה פרטית, לא ביצע עיקול ברשום ועיקול מטלטלין בפועל. זאת כאמור משום שהמבקש שילם את החוב על פי הסכום שנדרש לשלם ולכן הגבייה של  600 ש"ח אינה כדין. מקרה זה מלמד, על פי טענת המבקש, ששיטת הגבייה של המשיבה בגין דו"חות חנייה הינה פסולה. המבקש מודה שאינו יודע את היקף הגבייה המתוארת כי המשיבה לא סיפקה את המידע. אולם בהנחה שהמשיבה מבצעת 30 פעולות גבייה ביום, כי אז הסכום הכולל על פני שנתיים עומד על  כ-  9.5 מליון ש"ח.

2. העובדות נשוא המקרה שבגינו הוגשה בקשה לאשור תביעה מנהלית כתובענה ייצוגית הינן חשובות עד מאוד. דרכן ניתן לבחון קיומה של עילת תביעה אישית ובאיזו מידה התביעה ראוייה לייצג קבוצה רחבה. הדיוק בהצגת העובדות בעל משקל הן מבחינה אובייקטיבית והן מבחינה סובייקטיבית - כדי לעמוד על תום ליבו של המבקש. התצהיר התומך בבקשה מעין זו אמור לספר את סיפור המעשה כהוויתו. בפועל, דווקא החסר בבקשה ובתצהיר שהוגש במקרה דנא מניח תשתית למסקנה שאין למבקש עילת תביעה לכאורה ושהוא אינו מייצג קבוצה. תגובת המשיבה משכילנו שהמבקש לא שילם את דו"ח החניה במשך 4 שנים ולא הגיב במשך תקופה ארוכה למכתבי התראה. צוות הגבייה הופיע בביתו בשתי הזדמנויות שונות. תמונה זו אשר לא הוכחשה על ידי המבקש בשלב השלמת טיעוניו, לא הוצגה בבקשה. בית המשפט המנהלי מחוייב לשקול, במסגרת בקשה כזו, את נסיבות המקרה, וכן הפער בינן לבין הדרך בה הוצגו בבקשה.

המסגרת הנורמטיבית לפעולת המשיבה חשובה אף היא. עבירת חנייה מסווגת כעבירת קנס בתחום דיני התעבורה. מכאן תחולת המנגנון של ברירת משפט על פי סעיף  228 לחוק סדר הדין הפלילי על המקרה. סעיף 229 (ב) מפנה לסע' 70 לחוק העונשין אשר קובע שהוראות פקודת המיסים (גביה) תקפות לגבי קנס שלא שולם במועדו כאילו היה מס. סעיף 12 ט' (א) לפקודת המיסים (גביה)  קובע  : " הסרבן יישא בהוצאות סבירות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה ובלבד שאמצעי האכיפה נדרש באופן סביר בנסיבות הענין לשם גביית המס".

יושם אל לב, כי הפקודה מסמיכה את העירייה לגבות הוצאות סבירות שהוצאו בפועל לגביית החוב. אמת המידה הינה סבירות ולא רשימה סגורה של פעולות אכיפה. המבקש לא הניח תשתית לפיה ההוצאות אינן סבירות ואכן הסכומים על פניהם אינם מופרזים. תחת זאת תוקף המבקש את התשלום מכיוון אחר - והוא אי השלמת המלאכה. לאמור, המבקש סבור שהמשיבה מנועה מלגבות את החוב בגין עיקול ברישום  ועיקול בפועל שכן לא נערכה רשימת מטלטלין ולא הוצאו המטלטלין מביתו של המבקש.

3. אינני סבור שיש לקבל את הטענה האמורה. הסבריה של המשיבה בדבר סבירות שיעור הוצאות הגבייה משכנעים. העובדה שהמבקש שילם את הדו"ח בביקור השני, אינה אומרת שהמשיבה מנועה מלגבות את ההוצאות שנגרמו לה בהליכי הגבייה. היפוכו של דבר, גביית התשלום מביתו של המבקש מבססת את המסקנה שפעולות הגבייה היו נחוצות ויעילות בנסיבות הקונקרטיות של המקרה לנוכח אדישותו של המבקש לפעולות השונות שביצעה המשיבה. צודקת המשיבה שפעולת הרישום ופעולת העיקול בפועל מורכבות ממספר שלבים, כפי שפירטה בתגובתה. באשר לעיקול ברישום, צויין כי נדרש איתורו של החייב שלא פרע את חובו ונקיטת צעדים לצורך הפקת צו העיקול ברישום. הצו האמור כולל פרטים שונים ויש לדאוג לחתימת הצו על ידי פקיד הגבייה או הממונה על הגבייה. לאחר חתימת הצו נערכות בדיקות נוספות ורק אז מתייצב הגובה בביתו של החייב. לנוכח שרשרת הפעולות, הסכום של 150 ש"ח הינו סביר. הליך של עיקול בפועל, בשל טיבעו, כך נטען, דורש נוכחות מינימלית של 2 גובים. צוות הגבייה מגיע לבית החייב במשאית הובלות. לאחר שהצוות מגיע למקום עליו להסביר לחייב את משמעות הצו, תוך נכונות לבצעו במידת הצורך. עוד מבהירה המשיבה, שייתכן ויהיה צורך ביותר מביקור אחד כדי לבצע את המשימה, אם למשל המבקש אינו נמצא במקום. אף כאן, בהתחשב בטיב ההליך, אין לומר שהסכום של 450 ש"ח נופל מחוץ למתחם הסבירות. כך או אחרת, הטענה של המבקש היא שאין לגבות סכום בגין פעולה שלא נעשתה. אך כאמור, יש בטיעון זה כדי להטעות. אפילו אם המבקש מתעקש לבדוק את העניין על פי מבחן התוצאה הרי שצוות הגבייה במקרה דנא גבה את החוב באופן מלא. החוק המסמיך שם דגש על הוצאות בפועל ולא על ביצוע מלא של פעולה זו או אחרת. העובדה שקיים תעריף סטנדרטי אין בה פסול, אלא משקפת היגיון כלכלי ביחסים שבין שני גורמים -  העירייה וחברת הגבייה. המחיר אינו גבוה וקצוב מראש, על כל היתרונות בשיטת קביעת מחיר בדרך זו. זאת במיוחד כאשר מדובר בחברה פרטית. הייתי מוסיף שלנוכח רגישות הפעולה - ביצוע עיקול בביתו הפרטי של חייב על ידי גורם שאינו המשטרה למשל, אכן יפה הוא כעניין שבמדיניות, שהסכום הינו אחיד. לדוגמא, לו ביצוע העיקול באופן מלא לרבות תפיסת החפץ היה גורר תעריף יקר יותר הרי כי אז יווצר תמריץ לצוות הגבייה שלא לערוך ניסיון לסיים את העניין בהסכמה כפי שהתרחש כאן.

4. לסיכום נקודה זו, עולה על פי החומר שהמבקש לא ביסס את עילת תביעתו האישית. ברם, זהו רק פן אחד של העניין ודי בכך שעותר לא עובר את המשוכה האמורה כדי להביא לדחיית הבקשה. ברם, לא הייתי מסתפק בכך במקרה דנא. הפן האחר הוא האם בכל מקרה, התביעה האישית ראוייה לייצג ציבור רחב. כלשון סעיף 8 לחוק (א) (1) יש לשקול  האם התובענה  : " מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה...".

אף אם אסכים איפוא שלמבקש עילת תביעה אישית כנגד העירייה שמעוררת שאלה משפטית, הרי העובדות הקונקרטיות של המקרה בעלות משמעות. כדי להמחיש את הנקודה, נחזור לדרך בה הציג המבקש את המחלוקת בין הצדדים בתשובתו : " גדר המחלוקת בין הצדדים ברורה ופשוטה - האם במקרים בהם בסופו של יום לא בוצעה הפעולה המבצעית שביקשה העירייה לנקוט ואין נפקא מינה מדוע לא בוצעה הפעולה) עדיין יש לחייב את החייב במלוא ההוצאות אותם מבקשת הערייה להשית על החייב" . והיה ובית משפט ידרש לשאלה כפי שהוצגה, האם אין שוני במצב בו למעשה לא בוצעה כל פעולה לבין מצב בו התייצב צוות הגבייה לאחר ביצוע כל הפעולות המקדמיות והנלוות ונמנע מלהשלים את פעולת העיקול רק מפני שהחייב הסכים לשלם את חובו ? נדמה שהתשובה לשאלה זו היא ברורה - יש משמעות לבירור העובדתי של המקרה.

המרכיב של שאלה מהותית משותפת בעניין שבעובדה עומד בלב ליבה של התובענה הייצוגית. ראה ההגדרה של תובענה ייצוגית בחוק : "תובענה ייצוגית" - תובענה המנוהלת בשם קבוצת בני אדם, שלא ייפו את כוחו של התובע המייצג לכך, ואשר מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה". הדבק אשר מאגד את הקבוצה ומאפשר לאחד מנציגיה לייצגה בתובענה ייצוגית הינן העובדות המשותפות הנדרשות להכרעה בדבר טענתו של  עותר לקיומה של הפרה מטעם הרשות המנהלית. תביעה הדורשת בירור עובדתי נקודתי בעל נפקות להכרעה משפטית אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם בקשה לאשור תובענה כתובענה ייצוגית.כמובן, הדרישה אינה לזהות בעובדות בין כל חברי הקבוצה אלא שקיימת חפיפה מספקת להציג סוגייה משפטית שראוייה לליבון.

די בבדיקת המבחנים שהובאו לעיל כדי להביא לדחיית הבקשה. לשון אחרת, תוצאות הבדיקה עד כה מגלמות בתוכן עמדה באשר למבחנים מפורטים יותר בחוק. רוצה לומר -  בירור התביעה דרך תובענה ייצוגית לא יהא יעיל בנסיבות העניין הנדון (ראה סעיף 8 (א) (2) לחוק). אין להניח שעניינם של כל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ואף מתעוררות שאלות של תום לב לנוכח דרך הצגת הדברים ע"י  המבקש (ראה סעיף 8 (א) (3) - (4)). אינני קובע שהמבקש הציג עובדות לא נכונות, אך כפי שצויין לעיל, חובתו של המבקש שעותר לאשר תובענה יצוגית להציג את מלוא התמונה כדי שבית משפט יוכל לבחון את התאמת עניינו לייצג ציבור רחב יותר (ראה סעיף 8 (א) (2) - (4) לחוק). להשלמת התמונה אוסיף שחוששני שהתביעה האישית של המבקש הינה בעלת סיכויים נמוכים להצלחה - וודאי לא סיכויים של ממש (ראה סעיף 4 (א) (1) לחוק). יתרה מכך, הצעת המבקש להקיש מכללי חוק ההוצאה לפועל לפקודת המיסים נעדרת כל עיגון משפטי. פקודת המיסים (גביה) הינה מסלול משפטי עוקף במובנים שונים, שמסמיכה רשויות מקומיות בפעולות גבייה. אינני שולל את האפשרות שחוק ההוצאה לפועל ותקנותיו עשויים להיות כלי עזר רעיוני בפרשנות מושג זה או אחר בפקודת המיסים (גביה), אך מכאן ועד  שילוב  החוק הראשון בחוק השני כחקיקה מחייבת, רב המרחק.

כוחן המצטבר במובן השלילי של תוצאות מבחן העילה ומבחן ההתאמה תומך בעמדת המשיבה.

5. סוף דבר, החלטתי לדחות את הבקשה.

המבקש ישא בהוצאות המשיבה בהליך בסך 20,000 ש"ח.

ניתנה היום כ"ב באייר, תשס"ח (27 במאי 2008) בהעדר הצדדים.