דחייה על הסף של תובענה לביטול הסכם ממון ולביטול מתנה מחמת מעשה בית דין

1.         בפני בקשה לדחייה על הסף של תובענה מחמת מעשה בית דין.

העובדות הצריכות עניין

2.         המבקש והמשיבה הם בני זוג לשעבר.

3.         בעקבות משבר שפקד את חיי הנישואין ומתוך רצון לשקמם חתמו המבקש והמשיבה,  ביום 21.10.1999, על הסכם יחסי ממון (להלן: "הסכם הממון"). הסכם זה אושר כדין ע"י ביהמ"ש  (בפני כב' סגן הנשיא כב' השופט שנהב) במסגרת תמ"ש 88370/99, ביום 23.11.99.

4.         ממועד חתימת הסכם הממון עברו הצדדים קרוב ל-3 שנות של התדיינות בהליכים משפטיים שונים שבסופם הגיעו להסכם גירושין שהוכתב לפרוטוקול בישיבת יום 4.7.02, אושר (בפני כב' השופט גוטזגן) וקיבל תוקף של פס"ד (להלן: "הסכם הגירושין"). זמן קצר לאחר חתימת הסכם הגירושין התגרשו בני הזוג.

5.         בתובענה במסגרתה הוגשה הבקשה נשוא החלטתי זו עותרת המשיבה לביטול הסכם ממון וכן לביטול מתנה / התחייבות לתת מתנה מהתובעת לנתבע - והכל בהקשר לנכס המקרקעין נשוא התובענה.

הטענות המשפטיות

6.         א.         בבקשה זו עותר המבקש לדחיית תובענת המשיבה לביטול הסכם הממון

על הסף מן הטעם העיקרי כי, עם מתן תוקף להסכם הגירושין בין הצדדים (שמאוחר כאמור להסכם הממון), על ידי בימ"ש, וגירושי הצדדים בפני ביה"ד הרבני נוצר מעשה בית דין " היוצר מניעות ו/או השתק החוסמים לחלוטין את שני הצדדים מלעתור בעניינים ו/או בעילות אשר עמדו, לכאורה, לזכות מי מהם עובר לחתימת הסכם הגירושין ו/או סידור הגט." (ס' 7-8 בקשה).

ב.         טענה זו של  המבקש, כי יש לדחות על הסף את תביעת המשיבה מחמת מעשה בית דין, נסמכת בעיקר על שני סעיפים מתוך הסכם הגירושין המכוונים להיותו של זה סופי וגובר על הוראות הסכם הממון:

-           סעיף 13 להסכם הגירושין שקובע, כי ככל שיש סתירה בין הסכם הגירושין ובין הסכם הממון תגברנה הוראותיו של הסכם הגירושין.

-           סעיף 14 להסכם הגירושין שקובע, כי " מעבר למפורט בהסכם זה, לא יהיו עוד לבני-הזוג טענות או תביעות זה כלפי זה, בכל הקשור לתקופת נישואיהם, ובהסכם זה מיצו הם את כל הטענות והתביעות שעמדו או שיכלו לעמוד להם בעניין".

ג.          בנוסף סומך המבקש טענתו זו על פסק דינו של ביה"ד הרבני מחודש אוקטובר 2002 שקבע כי יסודר גט בין הצדדים בהסכמתם וכן, כי " כל הענינים הכרוכים בגירושין הוסדרו בין הצדדים מחוץ לכתלי ביה"ד ואין להם כל תביעות אחד נגד השני לרבות הכתובה".

ד.         טעם נוסף אותו מוצא המבקש לדחיית התובענה על הסף נעוץ בשיהוי הרב מן המועד בו נודעה לתובעת עילת התביעה עליה מבססת היא את התביעה לביטול הסכם הממון ועד להגשתה של זו ביום 7.11.06 ( ס' 8 -9 לבקשה).

ד י ו ן

7.         א.         לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה לה, בתובענה נשוא הבקשה

ובסיכומי הצדדים לבקשה ולאחר ששמעתי את טיעוניהם בישיבה שהוקדשה לכך ביום 26.12.06 נחה דעתי כי, דין הבקשה להתקבל.

ב.         אודה ולא אבוש - במהלך הדיון שהתקיים בבקשה (ביום 26.12.06) סברתי כי דין בקשה זו להידחות וכך אף המלצתי לב"כ המבקש. הטעם לכך היה הבנה של טיעוני הבקשה הנוגעים למעשה בית דין וקושי מצד ב"כ המבקש להבהירם בעל פה. טוב עשה ב"כ המבקש שהיה סמוך ובטוח בצדקתו, שעמד על רצונו להגיש סיכומים בכתב.

8.         א.         עיון בהסכם הגירושין, שאושר וקיבל תוקף של פס"ד, מלמד כי זה בא

לעולם במטרה להוות הסכם גירושין כולל המסדיר את כלל ההסכמות והמחלוקות הקיימות בין המבקש למשיבה. אף ב"כ הצדדים הגדירו הסכם זה במונח "הסכם גירושין כולל" עת הכתיבו הוראותיו לפרוטוקול ביהמ"ש ביום 4.7.02.

היותו של הסכם זה  הסכם גירושין כולל נלמדת באופן ברור מהוראות ההסכם. הבולטות שבהן הן הוראת סעיף 13 שקובעת את עליונותו של הסכם זה על הסכם הממון שנחתם לפניו (הסכם שנועד לכינון שלום בית בין בני הזוג, כך עפ"י ה"הואיל" הרביעי להסכם) והוראת סעיף 14 להסכם שם הצהירו הצדדים על היעדר טענות או תביעות "שיעמדו או שיכלו לעמוד להם" בכל הקשור לתקופת נישואיהם.