דחייה על הסף של תביעה לביטול הסכם גירושין

בפנינו תביעה לביטול הסכם גירושין.

טוען בא כוח התובעת: נבקש לבטל ההסכם מיום ז' באב תשע"ו (11.8.16), שקיבל תוקף של פסק דין ביום כ"ו באלול תשע"ו (29.9.16). פחות מחצי שנה לאחר מכן הוגשה בקשה לביטול. האשה ויתרה על דירת בני הזוג ועל העסקים המשפחתיים שהוקמו בעת היותם בעל ואשה ובמאמץ משותף. הבעל משפטן, חסר לו רק מבחני לשכה ולאשה אין השכלה משפטית. הצדדים לא היו מיוצגים. ההסכם נערך בחופזה. האישה אף ויתרה בהסכם על מזונות ילדים, אך בית הדין הוסיף זאת בהסכם. הדירה שווה לאחר ניכוי משכנתא, סך של כ-500,000 ש''ח לשניהם יחדיו. כך שהיא ויתרה פה על 250,000 ש''ח. כן וויתרה על מחצית זכויותיה בעסקים. העסקים נוהלו על ידי שניהם, שניהם עבדו בעסקים, והאשה פוטרה בפרידה והיא קבלה פיצויי פיטורין בפרידה. לא ידוע על הלוואות. הטענות על חובות של העסק לא ידועות לנו. כנראה הסיפורים על חובות העסק נועדו כדי להשפיע על האשה.

האשה משיבה לשאלות בית הדין: חתמתי על ההסכם כי לא ידעתי עד הסוף מה מגיע לי. לא פניתי לעו"ד כי חשבתי שמה שרשום זה מה שצריך להיות. לא ביררתי את זכויותיי. מצבי הנפשי בעת הגירושין היה קשה, הייתי עסוקה בלעבור דירה, וזה היה בראש סדר העדיפויות שלי, הייתי צריכה לסדר את הדירה ואת החיים שלי מחדש, כדי שהכל יהיה מותאם לילדים, והדברים הללו היו יותר חשובים לי. עבר זמן ופניתי לעו"ד לבדוק מהן זכויותיי. ההסכם נכתב פה בבית הדין תוך 10 דקות, במסדרון של בית הדין. ואז מסרנו אותו לפקיד למטה. רק לאחר חודש וחצי אישרנו את ההסכם. הייתי עסוקה בנסיעות לבית חולים, בלחפש דירה, כך שלא היה לי יותר מדי זמן להתעסק בהסכם עצמו. המצב היה מתוח בבית והייתי צריכה לעזוב את הדירה עם הילדים. הזמן שלי היה מוגבל.

מגיב בא כוח הנתבע: ההלכה היא שצריך נסיבות קיצוניות לבטל הסכם. במקרה זה ההסכם נחתם חודש וחצי לפני אישורו, בית הדין עבר עם הצדדים עם ההסכם, הוציא אותם החוצה לעשות תיקונים, נערכו תיקונים במזונות למרות שהמשמורת משותפת. לאשה אלו גירושין שניים, היא מכירה את הנהלים היא ידעה להתייעץ מתי שהיה נח לה. הנתבע נטל על עצמו חובות מרובים, לאשה יש דירה משלה, שבזכות הנתבע והשקעתו הדירה לא נלקחה ממנה על ידי הבנק. באותה תקופה, לפני ההסכם, לאשה היה בן זוג, וזו הסיבה העיקרית לגירושין, לאשה בער להתגרש אז לאור הזוגיות החדשה שהיתה לה עם [א']. היו לה עוד בני זוג. האשה היתה כשירה בעת האישור והבינה את ההסכם. היה לה חודש וחצי לשקול את הדברים. מדובר בהליך סרק. מדובר בעסקי הבעל בחברה בע"מ, המשותפת לנתבע ולצד ג', ואכן הנתבע העסיק אותה כשכירה תקופה מסוימת, אך היא לא היתה בעלים על החברה. היא לא יודעת כלום על חובות החברה, וזה מעיד על אי יושרה בדבריה. לגבי הדירה, יש חריגות בניה, ונדרשים 50,000 ש''ח כדי להכשיר את החריגות, יוגש כתב אישום כנגדם על החריגות. לפי ההסכם, התובעת לא משתפת פעולה עם הוראות ההסכם ולא חותמת כדי להעביר את הדירה על שמו. נבקש שהתביעה תסולק על הסף ובית הדין יורה על חיובה של האישה לקיים את ההסכם.

התובעת משיבה לשאלות בית הדין: אכן העסקים על שמו של הנתבע ושם אחיו. העסק לא היה רשום על שמי אף פעם. בדירה יש חריגות בניה.

התובע מוסיף: על הדירה יש משכנתא של כ 800,000 ש''ח, והכל עלי. זה 4300 ש''ח לחודש.

מוסיף בא כוח התובעת: האשה הפסידה מאוד אלפי ש''ח, לצדדים יש ילדים, לאשה מגיע כסף מעסקי הבעל. לא יתכן לפתור שנות חיים בהסכם חפוז, הם הגיעו להגיש בקשה, בלי ייצוג, ועשו הסכם, זה לא נורמטיבי בחברה, ולא נוכל להסכים כך בחברה שלנו. הצדדים לא בדקו את זכויותיהם, וכיום האשה מבקשת לפרק את מערכת הזוגיות על פי כל דין, ובשימוש בבעלי מקצוע. יכול להיות שלאחר מכן נגיע להסכם אחר, על סמך ממצאים, הסכם הגון ואמיתי.

מגיב בא כוח הנתבע: אין ערך לחוק יחסי ממון, אם כל פעם שצד מתעורר, מחליט לבטל הסכם כי "לא היה לי זמן לחשוב אז". הסכם זה לא משחק, ובית הדין בירר עם הצדדים.

עד כאן תמצית עיקרי טענות הצדדים ההדדיות.

ובכן, בית הדין לא מוצא עילה מוצדקת לקבל את תביעת התובעת, ומחליט לדחות את התביעה על הסף. ונבאר:

• הצדדים הינם אנשים בוגרים, אשר חתמו על הסכם מרצונם החופשי.
• לא נשמעה טענה כי האשה הוכרחה לחתום על ההסכם או שהנתבע או גורם אחר לחץ אותה לנהוג כך.
• הטענה היחידה של התובעת היא שביום מסוים היא פנתה לעו"ד, ואז התברר לה לשיטתה כי היא הפסידה מזכויותיה.
• התובעת סיפרה לבית הדין כי היא היתה עסוקה בעת עריכת ההסכם בדברים חשובים יותר, לדעתה, ולכן לא הקפידה אז על האמור בהסכם.
• ההסכם נושא תאריך ז' באב תשע"ו (11.8.16) ואושר בבית הדין ביום כ"ו באלול תשע"ו (29.9.16), כך שהיה לתובעת זמן רב להרהר בהסכם קודם אישורו. מכאן אף שטענת בא כוח התובעת כי "ההסכם נערך בחפזה", אינה מצדיקה ביטולו, לאור הזמן הארוך שהיה עד אישור ההסכם.
• באשר לגוף ההסכם; העסקים רשומים על שם הנתבע ואחיו, ולא על שם התובעת. כך שעצם העובדה שהתובעת לא זכתה לקבל מחלקו של הנתבע בעסק, היא דבר רגיל ומצוי בהסכמי גירושין, שהעסק נשאר בבעלות בעליו, ללא איזון, ואין בכך כל חריגה מהמקובל.
• הנתבע טען כי לעסק היו חובות. שאלה זו לא נבדקה, אך אין לכך משמעות בפסיקת דין זה.
• בהסכם נאמר כי כל ההלוואות, כולל רכב, משכנתא וכל שאר ההלוואות, הידועות והלא ידועות, הבעל מתחייב לשלמם במלואם, ולאשה לא תהיה חבות בשום הלוואה וחוב. בית הדין סבור כי אין צורך לבחון האם אכן היו הלוואות וגודל היקפן, ואין לכך נפקותא באשר להחלטה זו.