דוקיה נ' חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור לשיקום ולהתחדשות

החלטה

לפניי בקשה בהולה לעיכוב פועלו של פסק דין חלוט, שניתן לפני כשנתיים ומחצה, ואשר בגדרו ניתן צו לסילוק ידה של המבקשת מדירה המנוהלת בידי המשיבה.

רקע

1.הדירה מושא ההליך מצויה ברח' התקוה 19 בתל אביב-יפו, ומנוהלת בידי המשיבה. כעולה מכתב תביעה שהגישה המשיבה נגד המבקשת דכאן, אלו תפסו חזקה בדירה בשנת 1994, ומאז לא שילמו דמי שכירות ולא פינו את הנכס. טענת המבקשת בעניין זה, בתמצית, היא כי אחר התיימר להשכיר לה את הנכס בשכירות מוגנת, ולכן סברה משך 14 שנה כי ישיבתה בדירה היא כדין. זאת עד להגשת תובענה בידי המשיבה לבית משפט השלום בתל אביב (ת"א 4946-10-09) לסילוק ידם של המבקשת ובעלה מן הדירה (להלן: התביעה לסילוק יד), ולתשלום דמי שימוש ראויים בסכום של כ-147 אלף ₪ (להלן: התביעה הכספית).

2.דיון בתובענת המשיבה התקיים לפני כב' השופט עודד מאור, ביום 26.1.2011. באותו מעמד ציינה באת-כוח המשיבה כי נוכח הטענות של המבקשת בעניין מעשה מרמה שנפלה קורבן לו, היא נכונה למחוק את התביעה הכספית, ותאפשר למבקשת לפנות למשיבה על מנת לשטוח את טענותיה לעניין בקשתה להפחתת דמי השימוש הראויים. באת כוח המבקשת הודתה לב"כ המשיבה על הסכמתה זו, הביעה הסכמתה למתן פסק דין בתביעה לסילוק יד כמבוקש, וביקשה עוד לאפשר למרשתה לעתור לדיור ציבורי (בעלה של המבקשת לא התגונן בפני התובענה). בפסק הדין שניתן נוכח האמור נקבע כי התביעה הכספית נמחקת תוך שהמבקשת תוכל לפנות למשיבה על מנת שבקשותיה תוכלנה להיבחן "בנפש חפצה". אשר לתביעה לסילוק יד נקבע נוכח הסכמות הצדדים כי זו מתקבלת, אף שבית המשפט ראה מיוזמתו לדחות את המועד לביצוע פסק הדין בשלושה חודשים, עד יום 27.4.2011, כאשר אין אלא להניח שהדבר נעשה על מנת ליתן בידי המבקשת תקופת התארגנות שלא היתה למבקשת כל זכות קנויה לקבלה (להלן: ההליך הקודם).

3.חלפו כשנתיים ומחצה. המבקשת לא סילקה ידה מן הדירה, אך גם המשיבה לא פעלה לביצוע פסק הדין. ביום 4.6.13 נשלחה למבקשת הודעה מאת רשויות ההוצל"פ בדבר ביצוע פינוי ביום 26.6.13.

4.ביום 19.6.13 הגישה המבקשת את הבקשה שלפניי לעיכוב ביצוע הפינוי. זאת בגדרי תובענה בדרך של המרצת פתיחה, לחייב את המשיבה "להסדיר את ענייני הדיור של המבקשת" וזאת בהתאם (כך נטען) לפסק הדין בהליך הקודם. בתובענתה ובבקשה טוענת המבקשת, בתמצית, כי ייצוגה בהליך הקודם היה לקוי; כי הסכמת המבקשת לתביעה לסילוק יד מהווה משום חיוב השלוב בהסכמת המשיבה לוותר על התביעה הכספית; כי בית המשפט בהליך הקודם הבהיר את רצונו שהמשיבה תסדיר עם המבקשת את נושא הדיור על מנת שלא תפונה מן הדירה תוך מתן אפשרות למבקשת להמשיך ולהתגורר בדירה תמורת דמי שכירות נמוכים כמקובל בדיור הציבורי; וכי המשיבה כשלה בהסדרת דיור חלופי עבור המשיבה.

5.הוריתי למשיבה להגיב עד יום 24.6.13, והיא עשתה כן, תוך שהיא עומדת על זכותה לבצע את פסק הדין החלוט שבהליך הקודם, ודוחה כל טענה להשתלבותם של חיובים כלשהם, או הפרה של חיוב כלשהו כלפי המבקשת.

6.המבקשת, בתגובתה מהיום, עומדת על בקשתה, וחוזרת על עיקרי טעמיה לקבלת הבקשה.

יצוין כי הצדדים – ובדין – לא התנגדו לכך שאכריע בבקשה הבהולה על יסוד הכתובים.

דיון

7.המדובר במצב מכמיר לב. מצוקתה של המבקשת ברורה ומובנת. עם זאת, ואף שבפינוי מדירת מגורים עסקינן, הרי לאחר עיון בטיעוני הצדדים מצאתי כי אין מנוס מדחיית הבקשה.

8.בקשתה של המבקשת קוראת למעשה לביטולו של פסק דין חלוט, כזה שניתן בהסכמתה (באמצעות באת כוחה דאז), שהיא לא ערערה עליו, ואשר במשך שנתיים וחצי היא התעלמה ממנו ונמנעה מלקיימו. אין זו מסוג הבקשות שניתן להיעתר להן.

נפרוט את הדברים לפרוטות.

9.נפתח בסיכויי התביעה. אלו נחזים, לכאורה ועל פני הדברים כמובן, קלושים במיוחד. לפרשנותה של המבקשת בדבר החיובים השלובים או כוונותיו הנסתרות של בית המשפט בהליך הקודם אין זכר בפסק הדין, אף לא בהסכמות של הצדדים שקדמו לו. בהליך הקודם נידונה תובענה בעלת שני נדבכים: תביעה כספית ותביעה לסילוק יד. התביעה לסילוק יד התקבלה, על דעת המבקשת, ללא סייג, כחל וסרק. היא אינה קשורה בתביעה הכספית, ואין כל דרך לעכבה. העובדה שהמשיבה נמנעה תקופת ארוכה מלפעול באמצעות רשויות ההוצל"פ לביצוע פסק הדין, וכך העניקה למבקשת אפשרות לגור עוד כשנתיים בדירה שנתפסה בידה שלא כדין (כך נקבע למעשה בהליך הקודם), 17 שנה קודם לכן, אינה צריכה לעמוד בעוכריה של המשיבה. אף נכונותה של המשיבה לוותר במעמד ההליך הקודם על מיצוי תביעתה הכספית, על מנת לאפשר למבקשת לבוא עמה בדברים ולהפחית מדמי השימוש הראויים שהיא ודאי חבה למשיבה, אינה יכולה לעמוד למשיבה לרועץ. המדובר בהסכמה לפנים משורת הדין, התחומה כל כולה לסוגיה הכספית, סוגיית חובה של המבקשת כלפי המשיבה. ברצותה, תסדיר המבקשת את הנושא הכספי, ברצותה – לא תסדיר, אך תהא חשופה לחידוש התביעה הכספית בגין דמי שימוש ראויים. אולם בין נושא זה לבין התביעה לסילוק יד, שהתקבלה, אין לכאורה כל קשר שהוא, ודאי שאין לאתרו בפסק הדין הברור והמפורש. ברור, על פני הדברים, שאין בפסק הדין זכר לחובה כלשהי של המשיבה להסדיר דיור חלופי עבור המבקשת, ומקל וחומר: לאפשר למבקשת "להמשיך ולהתגורר בדירה בתמורה לתשלום דמי שכירות נמוכים יחסית, כפי הנהוג בדיור הציבורי". פסק הדין מורה על סילוק היד של המבקשת מן הדירה ביום 27.4.11, הא ותו לא.

10.נעבור למאזן הנוחות. בכל הנוגע לפינוי מדירת מגורים, זהו תדיר העוגן המרכזי לבקשה לסעד הזמני המבוקש: וכי יפונה אדם מדירתו? ברם אין מדובר ב"קלף מנצח" לעולם ועד. אין עסקינן במקרה, לדוגמה, של בעל שעבוד המבקש לממש שעבוד על הנכס לגביית חוב שנופל משווי הנכס, שם ניתן תדיר לומר כי מוטב להמתין למיצוי המחלוקת טרם הפינוי. כאן אין חוב, ואין למעשה מחלוקת אמיתית. יש לפנינו לכאורה מבקשת האמורה לפנות את הדירה שאינה שלה, והיא נמנעת מלעשות כן חרף פסק דין חלוט.

יתרה מכך: בשיקולי מאזן הנוחות אין לשקלל רק את עניינם של בעלי הדין הספציפיים שלפנינו. המשיבה, כאחד הגורמים האחראים על הסדרת הדיור הציבורי בישראל, אינה חפצה הרי בפינוי הדירה סתם כך, ואף לא רק כדי להבטיח את זכויותיה הקנייניות. מטרתה הקבועה היא להקנות דיור ציבורי לאנשים אחרים, קשיי יום, שיכולתם הכלכלית אינה עולה בהכרח על זו של המבקשת. כשם שהמבקשת משוועת – באופן מובן – לסיוע בדיור, הרי שאחרים משוועים אף הם לדיור ציבורי. כל יום שהמבקשת יושבת בדירה משמעותו האפשרית אדם אחר שנזקק לאותה דירה ואף נמצא זכאי לקבלה, אך אינו יכול לקבלה בפועל. מדובר במשאב ציבורי, מוגבל בהיקפו, שעל בית המשפט לסייע בניהולו באופן שהזכאים הם שייהנו ממנו, ולא דווקא מי שתפס בו חזקה שלא כדין.

בעניין זה, ובהחלטה שאף היא נסבה על פינוי מן הדיור הציבורי שבניהול המשיבה, קבע כבר בית המשפט העליון כך:

"אכן, כשם שטען המבקש, פינוי אדם מביתו עשוי במקרים רבים לשאת עמו תוצאות בלתי הפיכות, וכאלה החורגות מן ההיבט הכספי הניתן לפיצוי. בהחלטות שונות שניתנו על-ידי בית משפט זה נקבע, כי לא בנקל ידחה בית המשפט בקשה לעיכוב ביצוע שעניינה פינוי וסילוק ידו של אדם מבית מגוריו (ראו למשל: ע"א 8564/06 סולטאני נ' בנק לאומי לישראל (טרם פורסם, 26.2.07); רע"א 7682/05 לוי נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-על 2006(4) 1115). עם זאת, הנזק שייגרם למבקש במקרה שבו ביצוע פסק הדין לא יעוכב אינו השיקול היחידי שבית המשפט שוקל בהחליטו אם לעכב ביצועו של פסק דין ולצד שיקול זה יש לתת את הדעת גם לנזקים שייגרמו לצד השני למחלוקת במקרה שבו יעוכב ביצוע פסק הדין. אף אם מאזן הנוחות מלמד כי הנזק למשיבות עקב עיכוב הביצוע נמוך במידת מה מזה שייגרם למבקש עם הביצוע לא יעוכב, אין לקבל את טענתו של המבקש כי למשיבות לא ייגרם כל נזק אם יידחה עיכוב ביצוע פסק הדין. בית משפט השלום פסק עובדתית, ובית המשפט הסתמך על פסיקה זו בהחלטתו בבקשה לעיכוב ביצוע, כי המבקש פלש למקרקעין האמורים. יש אם-כן, לתת את הדעת גם לנזק הכרוך בפגיעה באינטרס הציבור במניעת פלישות בלתי חוקיות למקרקעי המדינה, ולחשיבות שבהעברת מסר ברור כי מי שמבצע מעשים כאלה לא יצא נשכר, על-ידי אכיפה של פסק הדין ללא שיהוי ודיחוי חסרי הצדקה" (רע"א 1767/07 שרעבי נ' מדינת ישראל, בפיסקה 5 (17.3.2007)).

דברים אלה יפים, בכל הכבוד, גם לענייננו, וזאת אף על דרך של קל וחומר: כאן אין עסקינן בפסק דין שנתנה ערכאה דיונית וערכאת הערעור שוקלת האם לעכב את ביצועו, אלא בפסק דין חלוט, שהמבקשת עותרת לעיכוב פועלו. זאת אין לקבל.