דונבוק נ' מדינת ישראל-אגף המכס והמע''מ

פסק דין

1.תובענה להחזרת טובין לפי סעיף 192(א)(1) לפקודת המכס [נוסח חדש] (להלן: פקודת המכס או הפקודה).

2.התובע רשום ברשימון יבוא מספר 521403394 כיבואן של כמות מסחרית של משקאות חריפים מסוגים שונים (להלן: הטובין). מטופס "אישור בדבר תפיסה" מספר 176321 הנושא תאריך 4.9.05 עולה, כי הטובין נתפסו במחסני הערובה "אדנים" על ידי אגף המכס לפי הוראות סעיף 188 לפקודת המכס, סעיף 16 לחוק מס קניה (סחורות ושירותים) תשי"ב-1952 וסעיף 109(א)(2) לחוק מס ערך מוסף תשל"ו-1975. לפי הנטען בכתב התביעה ביום 12.10.05 נמסר אישור על התפיסה לידי התובע.

3.לפי מכתב מיום 14.11.05 הודיע הממונה על יחידת התפיסות של אגף המכס לתובע על חילוט הטובין "..לאור העובדה שהמדובר בהצהרה כוזבת ושמהמשלוח שהיה מיועד לרשות הפלסטינית נמכרו טובין לצריכה בארץ". בהודעה מצוין כי התובע רשאי לפנות לבית המשפט בתובענה לפי סעיף 192(א)(1) לפקודת המכס, ועל כן הוגשה התובענה דנן.

4.בכתב התביעה מפרט את התובע השתלשלות עניינים בנוגע למגעים שקיים בא כוחו עם אגף המכס לאחר תפיסת הטובין. לטענתו, שילם את מלוא המס החל עליהם וחרף זאת סירבה הנתבעת לאפשר לו לשחררם. עוד הוסיף, כי הוזמן לחקירה על ידי שלטונות המכס ובא כוחו הודיע כי כבר נחקר על ידי רשויות המכס של הרשות הפלסטינית ברם יאות להיחקר על ידי רשויות המכס בישראל ובלבד שהדבר יעשה על ידי החוקרים הפלסטינים.

5.לגרסת הנתבעת שימש התובע חלק מרשת אשר הבריחה לארץ משקאות חריפים על סוגיהם השונים תוך הצהרה על מחירים כוזבים מתוך כוונה להונות את האוצר ולשלם מס מופחת בגינם. עוד הוסיפה כי מתנהלת חקירה מסועפת לא רק בארץ וזו טרם הסתיימה כך שטרם הוחלט אם יוגשו כתבי אישום ונגד מי מהמעורבים. כמו-כן, חרף הפניות אליו טרם נחקר התובע על ידי חוקרים מטעם אגף המכס הישראלי כך שלא נשמעה למעשה גרסתו.

6.בהתאם להחלטה שניתנה הגיש התובע תצהיר עדות ראשית ברם לא התייצב לישיבת ההוכחות שנקבעה כך שתצהירו לא שימש כראיה. באותו יום גם נדחתה בקשתו, שהועלתה אז לראשונה, לזמן לעדות את מנהל חברת ווסט פוינט בע"מ (להלן: חברת ווסט פוינט או החברה), חברה ישראלית אשר לפי החששות הנה היבואנית האמיתית של הטובין. התובע הכריז אפוא "אלה עדיי" בלא שהביא ראיות מטעמו.

7.מטעם הנתבעת הוגש תצהיר של מר יוסי אורן (להלן: אורן), וגם נשמעה עדותו. מתצהיר אורן עולה, כי הלה היה (ועודנו) חוקר באגף המכס בחיפה, שהשתתף בחקירה שהתנהלה בעקבות מידע שנאסף, לפיו חברת ווסט פוינט ומנהלה בשיתוף עם אדם נוסף (להלן: השותף הישראלי) עמדו מאחורי יבוא משקאות חריפים שנועדו לשוק בישראל. לפי ממצאי החקירה שימש התובע "איש קש" אשר ניצל את מעמדו כיבואן ברשות הפלסטינית, שמקום מושבו בשכם, ובאצטלה של יבוא לרשות הפלסטינית הגיעו המשקאות לשוק בישראל.

8.לגרסת אורן, מהחקירה התברר בין היתר, כי מי ששחרר משלוחים אחרים היו חברת ווסט פוינט והשותף הישראלי והם גם אלה שמימנו את היבוא. עוד הוסיף, כי במשרדי החברה בנצרת עילית ובמחסן השותף הישראלי בתל אביב נתפסו משקאות חריפים ללא תוויות כמתחייב ומסמכים המאששים את חשדם בדבר מקור המימון, כולל תשלומים בלתי מוסברים לתובע. כן התברר, כי רשת המבריחים גם זייפה מסמכים על מנת להציג שווי נמוך, ותוויות להדבקה על הבקבוקים כדי להתאימם לשיווק בשוק הישראלי.

לתצהיר העד, שהוגש ללא התנגדות (התנגדות לעדויות שמועה הועלתה רק במהלך החקירה הנגדית) צורפו מסמכים שונים שהועתקו מתיק החקירה, המאששים לכאורה את גרסת הנתבעת.

9.אין חולק, כי העד לא ערך את המסמכים אשר צורפו לתצהיר ולכן אין כל אפשרות לקבוע כי המעשים המיוחסים לתובע אמנם נעשו על ידו. אין גם חולק, כי במועד שמיעת הראיות בהליך דנן טרם הושלמה חקירת המכס וממילא טרם הוגש כתב אישום נגד מי מהמעורבים בפרשה. מטעם זה נמנעה הנתבעת מלהציג ראיות המצויות בתיק החקירה ואשר יש בהן, לפי עדות העד אורן, כדי לבסס את חשדם.

10.המחלוקת העיקרית נעוצה בשאלה על מי רובץ נטל הראיה והאם עמד בנטל זה. לטענת התובע, נטל הראיה מוטל על כתפי הנתבעת, שלא עמדה בו, שכן הגישה ראיות שאינן קבילות, ולמצער, אין לייחס להן משקל. לכן יש להורות לדעתו על השבת הטובין לידי התובע. הנתבעת מצדה סבורה, כי נטל הראיה מוטל על כתפי התובע ומשלא עמד בו מאחר שלא הביא ראיות והסתפק בחקירת העד אורן, יש להורות על החרמת הטובין שחולטו.

11.הטובין חולטו בהתאם להוראות סעיף 188 לפקודת המכס, הקובע לאמור:

"(א) פקיד-מכס שוטר או קצין בצבא-הגנה לישראל רשאי לתפוס בין בים ובין ביבשה כל אוניה, כל כלי הובלה וכל טובין שהם מחולטים או שיש לו יסוד סביר לחשוב שהם מחולטים.

(ב)טובין שנתפסו יובלו למחסן המכס הקרוב ביותר או למקום מבטחים אחר, כפי שיורה גובה המכס".

12.בהתאם לסעיף 204(1) לפקודת המכס יחולטו למדינה "טובין מוברחים". מחומר הראיות עולה, כי ההחלטה על חילוט הטובין מבוססת די הצורך. משהוחלט על חילוטם עמדה בפני גובה המכס הברירה לדרוש מהתובע בהודעה חתומה על ידו "שיגיש נגדו תובענה להחזרת התפוס" [ראה סעיף 192(א)(1)] או "להביא בעצמו לידי הגשת תובענה להחרמת התפוס".

13.במקרה דנן בחר גובה המכס בחלופה הראשונה והודיע לתובע כאמור על תפיסת הטובין וחילוטם ועל זכותו להגיש תובענה להשבתם תוך המועד הנקוב בסעיף 192(א)(1) לפקודה.

14.לעניין נטל הראיה קובע סעיף 229 לפקודת המכס כדלקמן:

הטובין"נתעוררה שאלה באישום מכס, או בהליך לפי סעיף 192 להחזרת אוניה, כלי הובלה או טובין שנתפסו על ידי פקיד-מכס, אם המכס על טובין שולם או לא, או אם טובין יובאו לישראל, או יוצאו ממנה, או הובלו לאורך החוף, או נפרקו או הוטענו, כדין, חובת הראיה שהמכס שולם או שהעשיה בטובין היתה כדין, תחול באישום מכס על הנאשם ובהליך כאמור על התובע"..

הטובין