דוד מחקשוולי ואח' נ' רשות המיסים ואח'

פסק דין

1. בהמשך לדיון ולהחלטה מיום 17.3.2011 נדרשת כעת הכרעתי בבקשת המדינה לסילוק התובענה על הסף בהעדר סמכות עניינית.

2. התובעים הגישו את תביעתם לבית המשפט המחוזי בחיפה ביום 10.6.09. בכותרת התביעה נרשם: "מהות התביעה והסעדים הנתבעים: סעד הצהרתי, צו עשה וצו מניעה קבוע". בפרק א' לתביעה ("פתח דבר") טוענים התובעים כי הנתבעים 1 - 7 (רשויות מס רכוש ומס הכנסה) מנסים שלא כדין בחוסר תום לב לגרום לתובעים לשלם להם סכומי מס גדולים; המדובר, לטענת התובעים, בחובות נטענים עתיקי יומין, חלקם מלפני עשרות שנים, ואשר מיוחסים לחייבים שנפטרו זה מכבר, אשר התובעים הם יורשיהם. חובות אלו הם מופרכים, לא ברור כיצד נוצרו, כיצד חושבו מה מקורם ומה שולם במשך השנים ומתי. מוסיפים התובעים וטוענים כי רק כעבור שנים רבות נקטו רשויות המס בפעולות כוחניות בקשר עם החובות הנטענים.

התובעים, שפעלו לקבל מידע מאת רשויות המס, קיבלו, לטענתם, מידע חלקי בלבד.

בפרק ב' לתביעה ("הצדדים להליך דנא") מציינים התובעים כי הנתבעים 1 - 7 הם רשויות המס, הנתבע 8, רשם המקרקעין, הוא "נתבע פורמאלי" (אציין כבר עתה כי ביטוי זה לא קיים בתקנות סדר הדין האזרחי ולא מוכר לי; תלויה ועומדת בקשת המדינה למחוק נתבע זה, ואתייחס לכך בהמשך לפי הצורך); הנתבע 9 הוא עו"ד אלכסנדר בר-און, אשר שימש ומשמש ככונס נכסים מטעם רשויות המס לצורך גביית אותם חובות.

התביעה מפרטת עוד את החובות הנטענים – חובות מס רכוש ומס הכנסה – וכן את השעבודים שהטילו רשויות המס על נכסים שונים של התובעים, כמו גם את ניסיונות התובעים לקבל מידע רלבנטי מאת רשויות המס.

3. הסעד העיקרי המבוקש בתביעה מפורט בסעיף 59.1 בזו הלשון: "להורות, להצהיר ולקבוע כי החובות הנטענים למס הכנסה ולמס רכוש המיוחסים על ידי רשויות המס לנישומים ו/או לתובעים, והכל כמפורט לעיל – אינם קיימים, כולם או חלקם, ולחלופין אם וככל שקיימים חובות נטענים כלשהן הם התיישנו ומכל מקום רשויות המס מנועות ומושתקות מלטעון לקיומם ו/או מלפעול לגבייתם".

סעד חלופי מפורט בסעיף 59.2 בנוגע למחיקת כל חוב שנצבר עקב הפרשי הצמדה, ריביות ו/או קנסות.

שאר הסעדים הם למעשה סעדים הנגזרים מהאמור.

בסעיף 60 לכתב התביעה, טענו התובעים כי "לבית משפט נכבד זה מסורה הסמכות המקומית והעניינית לדון בתובענה דנא".

4. כאמור, התובענה הוגשה בתחילה לבית המשפט המחוזי בחיפה.

המדינה עתרה בבקשה לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט וביקשה מנשיאת בית המשפט העליון להעביר את הדיון בתובענה לבית המשפט המחוזי בתל אביב (בש"א 7056/09). בבקשתה זו טענה המדינה כי "מירב זיקותיה של תובענה זו הינן למחוז ת"א והמרכז ולא למחוז חיפה... מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק להעברת הדיון ממחוז חיפה..." (סעיף 3 לבקשה).

כב' הנשיאה דורית ביניש קיבלה את הבקשה, והחליטה על העברת הדיון לבית המשפט המחוזי בתל אביב.

יודגש, כי הבקשה להעברת הדיון הוגשה על ידי המדינה לבית המשפט העליון ביום 3.9.09, והחלטת כב' הנשיא ביניש ניתנה ביום 8.10.09 שעה שכתב ההגנה מטעם המדינה טרם הוגש לתיק.

5. כתב הגנה מטעם המדינה הוגש בידי פרקליטות מחוז ת"א (אזרחי), ביום 24.12.09. ביחס לסעיפים 59 ו- 60 לכתב התביעה, נטען בכתב ההגנה כדלהלן:

"65. מוכחש האמור בסעיף 59 לכתב התביעה, על כל תתי סעיפיו. רשות המיסים תטען כי בניגוד לטענות התובעים אין התיישנות על חובות מס חלוטים וסופיים. למותר לציין, כי ממילא לא זו הדרך לחלוק על עצם קיומם של חובות מס ו/או על גובהם ומשכך דין טענות אלו להיות מסולקות.

66. באשר לסעיף 60 לכתב התביעה סבורה רשות המיסים כי באשר לחלק מהטענות המועלות בכתב התביעה אין מקומן מתברר לפני בית משפט נכבד זה". (ההדגשה שלי – א.ז).

ייאמר מיד, ניסוח סעיפים אלו בכתב ההגנה יכול היה להיות מוצלח יותר, אך ברור הדבר כי סעיף 65 לכתב ההגנה כולל במפורש טענה בדבר העדר סמכות עניינית של בית המשפט האזרחי, ולפיכך לא ברור למה הכוונה בביטוי "חלק מהטענות", כפי שנרשם בסעיף 66.

מכל מקום, אינני סבור כי ההליך שננקט על ידי המדינה, בסמוך לאחר הגשת כתב התביעה, לצורך העברת הדיון לתל אביב, גם אם ניתן לתמוה על תכליתו ודרך פירוט הטענות בו, עולה כדי ניצול לרעה של הליכי משפט או חוסר תום לב בדרגה כזו, שיהא בה כדי להקים מניעות מפני העלאת הטענה של חוסר סמכות עניינית, בוודאי בשלב כה מוקדם של ההליך (עם זאת, לעניין זה עשויה להיות השפעה בעת פסיקת הוצאות משפט).

6. לאחר העברת התיק לבית המשפט כאן עתרה המדינה (באמצעות עו"ד מאיר לפלר) לסילוק התובענה על הסף. הבקשה מפרטת שורה של שומות, השגות, עררים, הסכמי שומה והסכמי פשרה שנערכו עם הנישומים לאורך השנים. לטענת המדינה, כל שאלה, הכרוכה בקביעת החבות במס והיקפה, חייבת להתברר בדרך המיוחדת שייעד לה המחוקק, ואין להתיר "מסלול עוקף", כפי שמנסים התובעים לעשות. המדינה מפנה, בין היתר, לפסק דינו של כב' השופט אורי גורן (כתוארו אז) בה"פ (מחוזי ת"א) 1227/93, בעניינם של המנוחים – הנישומים, שבו נפסק כי לא ניתן לתקוף את השומות ואת פעולות רשות המיסים בהליך של סעד הצהרתי.