א.ד. נ' מדינת ישראל- משרד החינוך והתרבות ואח'

הכרעה בשאלת האחריות:

התביעה וטענות ההגנה

1.התובע, יליד 29.3.81, ובכל הזמנים הרלוונטים לתביעה, היה תלמיד בבית הספר הדר בכפר יונה.

לטענת התובע, ביום 22.12.94, בהיותו כבן 14 שנים, הוא רכב על אופניו בשביל היציאה מבית הספר, כשלפתע נתקל בפח בטון לא מקובע ובולט שהונח ליד ביתן השומר. התובע הועף מאופניו, נפל לארץ ונפגע (להלן: התאונה).

לטענת התובע מדובר במפגע שלא היה במקום עד ליום התאונה, והוא לא הבחין בו משום שהיה רגיל שהשביל ריק ופנוי.

לאחר התאונה שב התובע לביתו, ובשעות הערב החל סובל מכאבי בטן עזים. התובע נלקח לבית החולים, שם אושפז במשך מספר ימים, ובסופו של דבר הסתבר כי כתוצאה מהתאונה הוא איבד את אחד מאשכיו, באופן שהשפיע על כל אורחות חייו מאז ועד היום.

התובע טען כי האחריות לתאונה מוטלת על המדינה ועל משרד החינוך (נתבעת 1), בהיותם אחראים לשלומו ובטיחותו במסגרת בית הספר, והיה עליהם לדאוג ליציאה בטוחה ומסודרת בסוף יום הלימודים.

אחריות נוספת מוטלת לטענת התובע על המועצה המקומית כפר יונה (נתבעת 2), שהיא בעלת המקרקעין, וככזו מוטלת עליה החובה לפקח על תחזוקת ותקינות המבנים בבית הספר, ולדאוג בדרך זו לבטחונם של התלמידים.

2.הנתבעות הכחישו את כל טענות התובע, ואת אחריות מי מהן לאירוע התאונה ולנזק הנטען, כשלטענתן לא הוכחה כל התרשלות בהתנהגותן אשר גרמה לאירוע, ויש לדחות את התביעה על הסף.

הנתבעת 1 הגישה גם הודעה לצד שלישי כנגד בית חולים לניאדו ו-MCI מדיקל קונסלטנט אינטרנשיונל בע"מ, בטענה כי אם נגרמו לתובע נזקים, הרי שהם תוצאה של טיפול בלתי סביר ורשלני שקיבל בבית החולים לניאדו לאחר האירוע.

3.נוכח ריבוי המחלוקת והעובדה ששאלת האחריות הינה מהותית, החליט בית המשפט לפצל את הדיון, ולבחון תחילה האם מוטלת על מי מהנתבעות אחריות לקרות התאונה.

לצורך הכרעה בשאלה זו העידו התובע והגב' ג'וסיאן לוי, עדת ראיה מטעמו. מטעם הנתבעת 1 העידו החוקר רפי חאמי, מנהלת בית הספר הגב' רחל מסיקה, ושתי מזכירות מבית הספר – הגב' טובה כהן והגב' איריס שלום - שהיו מעורבות בעריכת דוחות הקשורים בתאונה.

מטעם הנתבעת 2 העיד מהנדס המועצה, מר פרץ אוקסנברג.

אירוע התאונה

4.מאחר ומיום התאונה ועד להגשת התביעה חלפו כעשר שנים, ובשעה שתצהירו של התובע נחתם כ-14 שנים לאחר האירוע, ועדותו נשמעה כ-15 שנים לאחר מכן, יש לבחון את העובדות בזהירות ובקפדנות, תוך התייחסות לגירסה המתארת את קרות התאונה.

וכך טען התובע בתצהירו:

"אני זוכר כי באותו שבוע התקיים בבית הספר בו למדתי "שבוע חינוכי", ובשל כך הונחו פחים באזורים מסויימים בשבילי בית הספר, בין היתר הונח פח בשביל היציאה מבית הספר.

... שביל היציאה מבית הספר היה צר ביותר והינו השביל היחידי המוביל ליציאה.

בית הספר לא דאג לקיבוע הפח שהיה עשוי מבטון באדמה, כך שהפח היה ניתן להזזה.