דהן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ. ואח'

פסק – דין

א. מבוא וטענות הצדדים

התובע יליד 1960. לגרסתו, ביום 9.9.09 נהג במלגזה במקום עבודתו אצל הנתבעת 2. לטענתו, במהלך נהיגתו, עבר התובע על פני מגרעת בקרקע שנוצרה בתפר בין שני לוחות בטון ולוח אספלט ונוצר זעזוע. עוד לטענתו, כיסא המלגזה היה לקוי, קפיציו לא היו תקינים, ומעוצמת הזעזוע חש לפתע התובע כאב חד בכתף שמאל (להלן: "התאונה").

2.לאחר התאונה, שב התובע לביתו ועוד באותו הלילה סמוך לשעה 02:00 פנה לחדר מיון בבי"ח ברזילי כשהוא מלווה ע"י אשתו, וטוען לכאבים עזים בכתף בצוואר ובגב. התובע נבדק, טופל ושוחרר.

3.התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המל"ל אשר קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור של 20% לפי תקנה 31 (1) (א) (1-2) בגין נזק שורשי בחוליות עמ"ש צווארי, C6-C7 , נכות הכוללת הגבלה בתנועות הצוואר.

4.התובע הגיש תביעת נזיקין על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 נגד מבטחת המלגזה בה נהג, היא הנתבעת 1, ולחלופין הוגשה התביעה על פי פקודת הנזיקין נוסח חדש נ' מעבידתו של התובע היא הנתבעת 2 וכנגד המבטחת של הנתבעת 2 אשר ביטחה אותה בביטוח חבות מעבידים היא הנתבעת 3. העילה שהעלה התובע כנגד נתבעות 2 ו-3 היא רשלנות והפרת חובה חקוקה.

שלושת הנתבעות כפרו בעצם קרות האירוע, בשאלת האחריות והקשר הסיבתי בין האירוע לנזק. לטענת הנתבעות, כפי שעולה מדו"ח הנוכחות, התובע כלל לא נכח במקום עבודתו במועד התאונה. בנוסף, נטען ע"י הנתבעות 2 ו-3 כי התובע לא הוכיח מפגע כלשהו, לא הוכיח את רשלנותה של הנתבעת 2, ואף לא הוכיח כל הוראה חקוקה שהופרה בעניין זה.

באופן חריג ויוצא מן הכלל, ולאור ההכחשה הנמרצת של קרות התאונה ע"י שלושת הנתבעות, הוריתי ביום 15.5.12 על פיצול הדיון ועל קביעת שמיעת ראיות בשאלת החבות בנפרד משאלת הנזק. בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 4.3.12, נשמעה עדותו של התובע כעד יחיד מטעם התביעה, וכן נשמעה עדותם של ד"ר חאלד אשר טיפל בתובע בחדר המיון, מר מתניה רפל עד הגנה 2 אשר שימש כמנכ"ל נתבעת 2 במועד הרלבנטי לתביעה, וכן הגב' קימלמן אתי עדת הגנה 3 אשר שימשה מנהלת משאבי אנוש ומזכירת מנכ"ל אצל הנתבעת 2 במועד הרלבנטי לתביעה.

בפתח הדברים נדרש ביהמ"ש להכריע בשאלה העובדתית, האם התובע נכח בעבודה במועד התאונה הוא יום 9.9.09. ככל שביהמ"ש יכריע כי התובע לא נכח במקום עבודתו, הרי כל גרסתו בעניין אירוע התאונה קורסת מניה וביה. גם אם יכריע ביהמ"ש שנכח התובע ביום התאונה במקום עבודתו, עדיין תיוותרנה השאלות האם מדובר באירוע תאונתי כהגדרתו בפלת"ד, ולחלופין האם מדובר במפגע בטיחותי העולה כדי רשלנות מצד הנתבעת 2. לאחר שעיינתי בעדויות הצדדים ובכל הראיות שהובאו בפניי, מצאתי כי יש לדחות את התביעה מחמת העובדה כי התובע לא הרים הנטל להוכיחה, והכל כפי שיפורט להלן.

ב.נוכחות התובע במקום עבודתו במועד התאונה

1.לגרסת התובע, התאונה ארעה ביום 9.9.09 במהלך עבודתו עת נהג על המלגזה. לגרסת הנתבעות, על פי דו"ח נוכחות שהוצג (נ/4), התובע שהה בחופשה במועד 9.9.09 ואף יום קודם לכן (ביום 8.9.09) סיים התובע את עבודתו כבר בשעה 12:00 מוקדם מהרגיל. מעיון בדו"ח הנוכחות נ/4, עולה כי שעת הסיום הממוצעת היא 15:30. משנשאל על כך התובע בעדותו, השיב כדלקמן:

"יכול להיות שיצאתי מוקדם לסידורים. לא חייב להישאר עד סוף היום, אם יש לי סידורים אני יוצא, אין לי בעיה".

(עמ' 6 לפרו' שורה 16).

אין בפניי את דו"חות הנוכחות של חודשים קודמים, ואולם מ-נ/4 שהוא דו"ח הנוכחות של חודש ספט' 2009, עלה כי התובע סיים תמיד בשעה היעודה אלא אם כן למחרת היה יום מנוחה או יום חג. במקרה דנן, יצא התובע כאמור מוקדם מהרגיל באופן חריג, ולמחרת נרשמו לו שלושה ימי חופשה יחד עם סופ"ש (ימים ד' ה' ו').

2.התובע לא מסר כל גרסה בתצהיר עדות הראשית מדוע דו"ח הנוכחות מצביע כי היה בחופשה במועד התאונה. במהלך החקירה הנגדית בעמ' 5 נשאל התובע מדוע לא התייחס לכך בתצהיר, והשיב מול שורה 13 כדלקמן:

"אני לא התייחסתי לזה, כי ככה היינו עושים דברים כאלה, אני הייתי מבקש לרשום חופשה שנתית במקום הימים האלה כדי שלא תיפגע לי המשכורת".

3.גרסה זו של התובע איננה מהימנה בעיניי כלל וכלל. התובע הודה כי נפגע בעבר כחצי שנה קודם לכן ב-26.2.09 בתאונת עבודה (עמ' 5 שורה 16 לפרו'), והכיר את הפרוצדורה של הגשת תביעה למל"ל, התובע אף ידע כי ימי מחלה אלה יכוסו במלואם ע"י המל"ל ולא מצאתי כל הסבר מניח את הדעת מדוע בתאונה קודמת דיווח למל"ל על ימי המחלה, ודווקא במקרה זה העדיף כי יירשמו ימי חופשה. כמו כן, בתצהיר עדות ראשית בסעיף 5 שבו, הצהיר התובע כי במועד התאונה עבד עד השעה 14:00 לערך. מדו"ח הנוכחות עולה, כי שעת הסיום הממוצעת כאמור היא בסביבות 15:30. אם כך, התובע סיים כמעט את מלוא היום, מדוע אם כן שירשום חופשה ביום שעבד בו 90% מהזמן. אין בפעולה זו כל היגיון כלכלי או מעשי בייחוד, שיום קודם לכן עזב התובע בשעה 12:00 ובכל זאת לא רשם לעצמו יום חופשה.

4.גם אם גרסתו של התובע נכונה כפי שחזר על כך מספר פעמים בחקירתו הנגדית, כי ביקש שיירשמו לו ימי חופשה על מנת ששכרו לא ייפגע, מאחר וסבר כי ימי המחלה לא משולמים במלואם, הרי אין היגיון בכך שיירשם יום חופשה ביום שבו עבד, הוא יום התאונה. על פי אותו היגיון של התובע היה אמור התובע לבקש ממנהל כוח אדם שירשום לו חופשה ביומיים הבאים, היינו ב-10.9 וב-11.9 ולא ביום התאונה בה עבד כאמור כ-90% מהזמן. התובע נחקר ע"י ב"כ הנתבעים 2 ו-3, ונשאל – האם תרם למפעל 7 שעות עבודה? שהרי בשביל שעה וחצי רצה שיכירו לו ביום חופש, והשיב כדלקמן:

"את יודעת כמה תרמתי למפעל הזה ולא קיבלתי כלום, נכון תרמתי את היום הזה".

(עמ' 11 לפרו' ש' 25).