דהן נ' גיגי ואח'

פסק דין

1.ביום 11.10.09 נפגעה מונית שבבעלותו של התובע בתאונת דרכים. הרכב הוכרז על ידי שמאי כאובדן להלכה, שרידי המונית נמכרו ותמורתם קיבל התובע 8000 ₪.

התובע פנה אל הנתבעת על מנת שתפצה אותו בגין נזקיו, אולם זו הסכימה לשלם רק חלק מהם ולפיכך הגיש את התביעה.

התובע סומך טענותיו על חוות דעת של השמאי יוסי בן דוד (קשת שמאות), לפיה שווי הרכב היה 50,000 ₪, השרידים נמכרו ב-8000 ₪ ועל כן היתרה הינה בסך 42,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף את שכר טירחת השמאי בסך 2396 ₪, והפסד ימי עבודה שנגרמו לו.

התובע שלח את דרישתו לחברת הביטוח, אלא שזו הסכימה לפצותו רק בחלק מהסכום ושילמה לו סך של 1200 ₪ בגין השמאות, ואת שווי השרידים העריכה ב-15,450 ₪ ולא על פי המחיר בהם נמכרו, ועל כן נוצר פער שהוא הבסיס לתביעה זו.

לטענת התובע על הנתבעים לפצותו בסך של 11,128 ₪ הכוללים את הפרש ערך הרכב, הפרש שכ"ט שמאי ואובדן 12 ימי עבודה.

2.הנתבעת טענה כי חוות דעת השמאי אינה משקפת נכונה את המצב, וכי מכירת שרידי הרכב בסכום נמוך כפי שנמכר אינה הגיונית ואינה מתקבלת על הדעת, הכל בהתאם לחוות דעת שמאי מטעמה, כשהתובע לא עשה דבר כדי להקטין את נזקיו.

הנתבעת הכחישה גם את שכר טירחת השמאי המופרז שגבה השמאי ואת טענת התובע לאובדן ימי עבודה .

3. מאחר ועיקר המחלוקת בין הצדדים הינה השמאות, הוזמנו שני השמאים להעיד;

יוסי בן דוד, השמאי מטעם התובע, העיד כי הוא העריך את הנזק ברכבו של התובע בשיעור 48%, שאינו בבחינת אובדן מוחלט של הרכב, אלא שניתן למכרו לצרכי שיקום. את שווי המכירה קבע השמאי על בסיס בירור שערך בין סוחרים העוסקים ברכישת מוניות שנפגעו בתאונות, תוך שצירף הצעות מחיר שונות שקיבל ואשר תואמות את חוות הדעת.

השמאי מטעם הנתבעים, חברוני אדיב, העיד כי הוא לא בדק את הרכב באופן פיזי אלא באמצעות תמונות, ואין הוא יכול לסתור את מסקנותיו של שמאי התובע בקשר לאחוז הנזק.

יחד עם זאת, שווי השרידים שקבע השמאי בן דוד אינו הגיוני והוא נמוך בהרבה ממחיר השוק, כשבדרך כלל שרידים נמכרים בשווי של 40-45% מערך הרכב. גם השמאי חברוני צירף הצעות שקיבל בנושא השרידים המסתכמות בסכום של 18000-19000 ₪.

נציג הנתבעת טען כי בנסיבות אלה לא קוזז מלוא הסכום שניתן היה לקבל עבור השרידים אלא רק חלקו, והדבר הגיוני בנסיבות שצויינו.

4.שני השמאים עמדו על דעתם כי שווי שרידי הרכב במכירה הם בהתאם להצעות שהציגו, וכי הם עשו את כל הבירורים הנדרשים כדי לקבל את השווי האמיתי של השרידים, כאשר הפער בין ההצעה הגבוהה ביותר (אותה קיבל התובע) לבין ההצעה הנמוכה ביותר מטעם הנתבעים, הינו בשיעור 10,000 ₪.

לאחר שבחנתי את כלל הנתונים שהציגו השמאים ועל פי התרשמותי מהם, לא מצאתי כי יש להעדיף את אחת מחוות הדעת באופן מובהק, אולם ברור כי ענין זה של מכירת השרידים הוא דבר הנתון למו"מ ולשיקול דעת הסוחרים, ויתכן כי אילו היה נעשה מאמץ גדול יותר על ידי התובע, ניתן היה לקבל סכום משמעותי יותר.

בנסיבות הענין יש מקום לטענת הנתבעת כי שרידי הרכב לא נמכרו במחיר הראוי, והגם שההפחתה שבוצעה על ידה משווי שמאות התובע היתה נמוכה יותר מאותן הצעות, יש מקום לשקלל בין ההצעות ובין חוות הדעת, ועל דרך האומדן אני קובעת את שווי השרידים בסך של 12,500 ₪, באופן שעל הנתבעת להשלים לתובע פיצוי בסך 2950 ₪ בגין שווי הרכב.

5.לענין תוספת שכ"ט שמאי – השמאי בן דוד הסביר כי מדובר בעלויות גבוהות של חוות הדעת, וכי הסכום של 2395 ₪ ששילם התובע משקף את העבודה שנעשתה. לטעמי מדובר בסכום שהוא מופרז יחסית ואין הצדקה לחייב את התובע בעלויות אלו ולהטילן לאחר מכן על הנתבעת.

בנסיבות אלו ובהתחשב בעבודת השמאות יועמד שכר הטירחה על סך של

1700 ₪ כולל מע"מ, והנתבעת תשלים לתובע 500 ₪ נוספים בגין זאת.

6.לענין אובדן ימי עבודה – התובע טען לאובדן 12 ימי עבודה והסתמך על מכתב של חשבונאי ויועץ מס המטפל בענייניו, אם כי הוא לא צירף מעבר לכך ראיות ממשיות על ההכנסות.