דהאן נ' מדינת ישראל

החלטה

בפניי בקשה להארכת מועד להישפט מכח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) - התשמ"ב 1892, שהגיש המבקש לביהמ"ש ביום 19.2.14.

על המבקש הוטל קנס בגין עבירה של נהיגה במהירת מופרזת דו"ח תנועה מס' 90500549507 מיום 26.8.12.

במקרה דנן מדובר בדו"ח, שניתן עפ"י צילום במצלמה אלקטרונית של רכב הרשום ע"ש המבקש. טענתו הינה כי לא הוא זה שנהג ברכב ביום ביצוע העבירה אלא אחד מעובדיו, מר עזאם ריאד, אליו מבקש הסבת הדו"ח האמור. עוד טוען המבקש כי פנה מספר פעמים למרכז לפניות נהגים כדי שתבוצע הסבה של הדו"ח אולם רק לאחר שקיבל הודעה ממשרד הרישוי על התליית רישיונו הבין שלא בוצעה ההסבה. לדברי המבקש מאחר והגשת בקשה כאמור תלויה בשיתוף פעולה מצד הנהג בפועל, נבצר ממנו להגיש בקשה במועד.

לבקשה צורף תצהיר המאמת כי מר עזאם ריאד הוא זה שנהג ברכב בעת ביצוע העבירה.

הבקשה הועברה לתגובת המשיבה אשר התנגדה לה וציינה , כי הדו"ח שולם ומשכך המבקש בבחינת הודה, הורשע ונגזר דינו. לפיכך, דין הבקשה להידחות .

דיון והכרעה

משחלף המועד לתשלום הקנס, והבקשה להישפט הוגשה אחרי המועד של 90 יום שנקבע בסעיף 229(א)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, הרי שהשתכללה הרשעתו של המבקש בעבירה, כאמור בסעיף 229(ח) לחוק, אף אם לא שולם הקנס שנקבע בדו"ח.

יתר על כן, בהתאם להוראת סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נ"מ] התשמ"ב -1982, מששולם הקנס, השתכללה הרשעתו של המבקש בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת, בה הואשם, ועם חלוף המועד להגשת ערעור ההרשעה הפכה חלוטה.

גדרי הזמן הקבועים בחוק מחייבים ואין לסטות מהם. בית המשפט העליון בפסיקתו עמד על נחיצות ההגבלה בלוח הזמנים משיקולי הגנה על סופיות הדיון ויעילות ההליך, להוציא החריג של אי-ידיעת המבקש על אישום התלוי ועומד נגדו.

במקרה דנן נשלח הדו"ח ביום 3.9.12 בדואר רשום מס' RR-010340922H4 לכתובת המבקש והוא אף שולם בתאריך 30.12.12. בנסיבות אלה, בהן התקבל הדו"ח לידיו, היה על המבקש להגיש בקשתו להסבה או לכל הפחות להגיש בקשה להישפט תוך המועד הקבוע ואזי לנסות ולאתר את הנהג בפועל. משלא עשה המבקש אף אחת מאלה, אין לו להלין אלא על עצמו.

יתר על כך, הדו"ח כאמור שולם והלכה היא, כי מרגע ששולם הדו"ח, רואים את הנאשם ע"פ הדו"ח כמי שהודה באשמה, נגזר דינו לקנס ואף נשא בעונשו.

יצויין, כי כבר קבע בית המשפט העליון, שיש מקום לשקול להיענות לבקשה להארכת מועד להישפט אך ורק במקרים בהם לא יכול היה המבקש לדעת כי אישום תלוי ועומד נגדו. ראו לענין זה רע"פ 2096/07 כוכבי נ' מ"י וכן רע"פ 8927/07 אבו עסב נ' מ"י.

כאמור, מקרה זה אינו נופל בגדר החריג. אין חולק כי הדו"ח התקבל ושולם, ומשכך יש לייחס למבקש ידיעה על קיומו של הדו"ח ואין הוא זכאי להארכת מועד להישפט.

מעבר לדרוש אציין, כי נקבע בפסיקה שאי העתרות לבקשה להסבת קנס על שם אחר אינה גורמת עיוות דין. ראו לעניין זה ע"פ 6920/07 חסון נ' מ"י וכן עפ"ת(מרכז) 29393-11-09 שלום מיכאלי נ' מ"י מפי כב' השופטת נגה אהד.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, א' ניסן תשע"ד, 01 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.