דדוש נ' מדינת ישראל

פסק דין

ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים (כבוד השופטת שרון לארי-בבלי) מיום 26.12.2012 בת"פ 9513/07.

1. המערער הורשע, לאחר שמיעת הוכחות, בעבירה לפי סעיף 145(א) ו- 204(א) לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק")

גזר הדין ניתן ביום 17.1.2013, על פי הסכמת הצדדים, על ידי כב' השופט ד"ר אוהד גורדון.

הערעור הוא על הכרעת הדין בלבד.

רקע עובדתי- ההליכים בבית המשפט קמא

2. כתב האישום:

ביום 23.9.07 הוגש כתב אישום כנגד המערער, ולפי האמור בו בנה המערער ללא היתר, בין התאריכים 22.3.07 - 7.12.05, בנכס ברח' בן עמרם 10 בירושלים, יחידת דיור בקומת המחסנים, בשטח של 45 מ"ר.

על פי כתב האישום, המערער הואשם בביצוע העבודות האמורות ללא היתר, בהיותו בעל הנכס.

המערער כפר בכל עובדות כתב האישום, וטען כי לא בנה, לא חפר לא הרס.

3. המחלוקת בין הצדדים, שבעיקר בגינה נוהלו הוכחות, נוגעת לאחריותו של המערער לבניה האמורה ולשאלת היותו בעלים של הנכס.

4. העדויות שנשמעו בבית המשפט קמא:

מר יוסי בן הרוש, מפקח בניה, העיד כי ערך ביקור בנכס ביום 22.3.07 וראה שנעשו במקום עבודות בניה, כאשר באותו מועד היתה הבניה בשלבים סופיים. לדבריו, מבדיקה שערך בעירייה נמצא כי ביום 4.7.06 ניתנו למבנה טופס 4 ותעודת גמר, אך בהתאם להיתר היה המחסן אמור להיות בשטח של 12-13 מ"ר, כאשר בפועל נבנה במקום מבנה של כ-45 מ"ר (להלן: "העבודות החורגות"). כן מסר כי היתר הבניה ניתן למר כהן יצחק, ובהמשך שונה השם לדדוש אליהו (הוא הנאשם/המערער – ר.פ.פ), וזאת בעקבות הסכם העברת בעלות בין כהן לדדוש, אשר צורף להיתר. במועד מתן טופס 4 ותעודת גמר כבר שונה השם לדדוש.

עוד מסר המפקח כי ביקר במקום מספר פעמים אך לא מצא שם איש, וכי לא הצליח לברר מי מתגורר בנכס. הוא בדק את נסח הטאבו ומצא שבעת ביצוע העבודות החורגות היה הנכס בבעלות המערער.

המערער העיד כי רכש את הנכס ביום 1.12.04, ובהמשך מכר אותו לארבעה אחרים שהתחלקו ביניהם בדירות ובמחסן. לדבריו הוא לא זוכר את מועד המכירה, אך ניתן לראות אותו בנסח הטאבו. המכירה נעשתה עוד לפני שניתנו טופס 4 ותעודת גמר, אך עורכי הדין לא רשמו את העסקה ולכן בזמן שניתנו טופס 4 ותעודת הגמר הוא עדיין היה רשום כבעלים אף שבפועל כבר לא החזיק בנכס. כך גם במועד ביקורו הראשון של המפקח, ביום 22.3.07. כאשר מסר את הנכס לקונים, הבניה בו הייתה בדיוק לפי ההיתר. גם לאחר המכירה, לא היה הבעלים אך היה אחראי. בשלב הבנייה של הבניין היה אחראי שהדברים יעשו לפי ההיתר, עד לקבלת טופס 4. לאחר מכן, בעת ביצוע העבודות שבכתב האישום, כבר לא היה האחראי. לא יודע מי ביצע את העבודות.

5. הכרעת הדין:

בהכרעת הדין קבע בית המשפט כי אין מחלוקת שבוצעו במבנה עבודות בלא היתר, אך הגביל את תקופת העבירה ל- 7.7.06 (מועד קבלת תעודת גמר למבנה) עד 22.3.07 (ביקור המפקח במבנה).

מאחר שאין מחלוקת כי באותו מועד היה המערער רשום בטאבו כבעל המבנה, התייחס בית המשפט קמא לשאלה האם כבעל המבנה היה המערער אחראי על ביצוע העבודות.

בית המשפט קמא התייחס לסעיף 208 לחוק, לפיו ניתן לייחס אחריות לעבירה למי שהוא בעל המקרקעין בעת ביצוע העבירה (ס"ק (א)(3)), אלא אם כן יוכיח שני תנאים מצטברים אלה: כי העבירה נעברה ללא ידיעתו, וכי הוא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות החוק והתקנות (ס"ק (ב)).

בנוגע לבעלות המערער על המקרקעין, קבע בית המשפט קמא כי המערער טען שמכר את המבנה ביום 30.5.05 ואף הציג הסכם מכר, אך מדובר בהסכם שחסרים בו תנאים מהותיים, מה גם שהעסקה לא הסתיימה ברישום ולכן ובהתאם להוראות חוק המקרקעין, מדובר אך בהתחייבות לעשות עסקה. המערער אף לא הביא לעדות את הרוכשים או את בא כוחם החתום על הסכם המכר, ואף לא הסביר מדוע שנים לאחר מכירת המבנה טרם הושלמה העברת הזכויות. כמו כן, מעיון בנסח הטאבו עולה כי ביום 9.9.07 הועברו חלק מהזכויות במבנה על שם חלק מהרוכשים כאשר ה"עודף" נרשם על שם המערער, וכי חלק ממוטבי הערות האזהרה אינם מופיעים כצד להסכם המכר. בנוסף, המערער לא הציג כל מסמך המוכיח שהוא מתגורר במבנה אחר ושאין לו כל זיקה לנכס.