דגן נ' אי.די.אי חברה לביטוח בע"ם ואח'

פסק דין

רקע וטענות הצדדים

1.        בפני תביעה כספית שהוגשה בבית המשפט לתביעות קטנות, לתשלום סך של 10,000 ₪ בגין נזקי רכוש שנגרמו כתוצאת תאונת דרכים, שאירעה ביום 13/12/09 בין רכבו של התובע לרכבו של הנתבע 2 (להלן: "הנתבע").

הנתבעת 1 הינה חברת הביטוח אשר ביטחה את רכב הנתבע 2 בזמן הרלוונטי (להלן: "הנתבעת").

2.        כפי הנטען בכתב התביעה ובדברי התובע בפני, ביום התאונה נהג התובע ברכבו (רכב מסוג פולקסווגן שמספרו 74-943-16) מכיוון בית לחם הגלילית לאלונים, כאשר רכב הנתבע (רכב מסוג יונדאי שמספרו 92-372-51) הגיע מכיוון בסמת טבעון, לא ציית לתמרור עצור, ונכנס לנתיב נסיעתו של התובע כך שהאחרון התנגש בו. עוד נטען כי כתוצאת התאונה נגרמו לרכב התובע נזקים בחזית, אשר הוערכו על ידי שמאי בסך כולל של 50,000 ₪.

בנוסף נטען כי הנתבעת שילמה לתובע את נזקיו, אלא שקיזזה מהם 15% בגין רשלנותו התורמת, בסך 8,800 ₪. כספים אלו דורש התובע להשיב לידיו, לאחר שלטענתו לא "תרם" דבר לתאונה.

לחיזוק טענותיו צירף התובע מכתב מאת הנתבע, בו אישר האחרון כי הוא זה שגרם לתאונה לאחר שלא ציית לתמרור עצור.

3.הנתבעים אינם מכחישים את קיומה של התאונה ואת העובדה כי הנתבע לא ציית לתמרור עצור והתפרץ לנתיב נסיעתו של התובע. יחד עם זאת עומדים הם על טענתם כי התובע התפרץ לצומת שאינו פנוי, וכי בכך באה לידי ביטוי רשלנותו התורמת בגינה נוכו 15% מהפיצוי ששולם לו. לתמיכה בטענתם צירפו הנתבעים תמונה של רכב הנתבע, בה ניתן לראות כי רכב הנתבע נפגע בכנף השמאלית הקדמית – מעל הגלגל – ובאופן שמלמד לשיטתם כי רכב הנתבע כבר היה ממש בתוך הצומת. לטענתם ובמצב דברים זה, יכול היה התובע, אם היה נוהג כנדרש ובזהירות הראויה, למנוע את התאונה למרות חוסר הזהירות של הנתבע.

הנתבעים הוסיפו עוד כי חובת הזהירות בנהיגה בצומת חלה על כל הנוסעים בו, וכי ממילא מקובל בתאונות מן הסוג הזה לנכות אשם תורם.

לבסוף טענו כי סכום התביעה מופרז וכי לא הוכחו נזקים נוספים מלבד סכום הקיזוז.

דיון ומסקנות

4.        כפי הנטען בפני, אין מחלוקת שהנתבע יצא מהצומת ללא שציית לתמרור עצור, וכי נכנס לנתיב נסיעתו של התובע, שנהג בכביש ישר.

5.אלא שבצד האמור אין חולק גם כי תקנה 65 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, מטילה אשמה על הנכנס לצומת, אפילו וזכותו, על פי מצב הכביש, להיכנס ראשון, אם לא בדק אותו כנדרש טרם כניסתו:

"לא ייכנס נוהג רכב לצומת או למפגש מסילת ברזל אלא אם ביכלתו לעבור ולהמשיך בנסיעתו ללא הפרעה, גם אם תמרור הכוונה (רמזור) מתיר כניסה לצומת או למפגש כאמור."

רוצה לומר, אין המדובר בזכות מוחלטת כי אם בזכות יחסית, כאשר גם בצומת מרומזר – או כבענייננו, צומת ובו תמרור עצור – חלה חובה על הנכנס לצומת להתאים את מהירות נסיעתו ולוודא שהדרך לפניו חופשית וכי אין סכנה של התנגשות ברכב אחר. ראו והשוו ע"א (מחוזי-ירושלים) 13464-04-10 צבי נ' אוחנה, ניתן ביום 16/9/10, פורסם ב"נבו", והאזכורים המופיעים שם (להלן: "עניין אוחנה"), וגם בר"ע (מחוזי-ב"ש) 740/00 אבו עראר נ' קדימוב, ניתן ביום 5/4/01, פורסם ב"נבו" וכן ע"פ (מחוזי-ב"ש) 7080/02 מדינת ישראל נ' בן שימול, ניתן ביום 29/1/03, פורסם ב"נבו", שם נאמר:

"יידע נא כל נהג, כי זכות קדימה "מקבלים" ולא "לוקחים". אכן, יש משמעות רבה ביותר לשאלה למי מבין שני נהגים זכות הקדימה להיכנס לצומת. אך גם לזוכה בקדימות, מחובתו לוודא, כי ביכולתו לעבור את הכביש בבטחה. המחיר בגין אי שמירה על תקנה זו עלול לעלות בדמים."

6.על מנת לבחון קיומה של רשלנות תורמת בתאונות מסוג זה, יש להביא בחשבון משתנים שונים, בהם מהירות הנסיעה של הרכבים המעורבים (ראו ע"פ (מחוזי-ב"ש) 7161/05 מדינת ישראל נ' לוי, ניתן ביום 10/5/06, פורסם ב"נבו"); מיקומי הפגיעות ברכבים המעורבים בתאונה (ראו תא"מ (שלום-ירושלים) 9483/09 הלאומית חברה לביטוח בע"מ נ' יעקובסון, ניתן ביום 28/11/10, פורסם ב"נבו"); וכן משתנים נוספים כגון נתוני השטח וטבלאות תגובה ובלימה (ראו עניין אוחנה הנזכר).