דגן נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.זהו ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה), מיום 10/11/13 ("הוועדה"), אשר דנה בעניינו של המערער מכוח תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956. בהחלטתה קבעה הוועדה כי לא חלה החמרה במצבו של המערער ("ההחלטה").

להלן עובדות המקרה:

2.להלן עיקרי העובדות הרלוונטיות לערעור שלפני:

(א)המערער נפגע בתאונת עבודה ביום 24/9/07. בעקבות עקיצה זיהומית של עכביש, הוכרה חבלה בברך שמאל.

(ב)ועדה רפואית לעררים משנת 2008 קבעה כי לא נותרה למערער נכות בגין התאונה.

(ג)בחודש 7/12 הגיש המערער הליך החמרת מצב. ועדה רפואית לעררים שהתכנסה ביום 9/12/12 קבעה כי למערער אין החמרת מצב ("הוועדה הקודמת"). לפני הוועדה הקודמת עמדו חוות הדעת של פרופ' רייס מיום 29/4/12 ומיום 11/10/12. הוועדה הקודמת קבעה כי ממצאי הבדיקה שערכה למערער אינם תואמים את ממצאי בדיקתו של פרופ' רייס.

הוועדה הקודמת הסבירה כי "מצב ברך שמאל כיום עם הדלדול הקל בשרירי הירך וההגבלה ביישור ובכיפוף של מעבר ל- 90 מעלות – אינו קשור לתאונה".

(ד)המערער הגיש בחודש 5/13 הליך החמרת מצב נוסף, והוא שעמד בבסיס החלטת הוועדה נשוא הערעור.

3.הוועדה התכנסה ביום 10/11/13 לדון בערר המערער, בהרכב מומחה לאורטופדיה, מומחה לכירורגית חזה ומומחה לרפואה פנימית. הוועדה הקשיבה לתלונות המערער וערכה לו בדיקה קלינית. הוועדה ציינה את ממצאיה כדלקמן: "הליכה תקינה ללא צליעה, בברך שמאל בצידה הלטרלי צלקת שטוחה לחלוטין מעט רחבה. בברך כעת אין נוזלים, אין עדות לתפיחות סוביאלית ... לא נמושה ציסטה ... במישוש אין הבדל בין ברך ימין לברך שמאל". הוועדה הוסיפה כי היקף הירכיים שווה דו צדדית, שתי הברכיים יציבות באופן מלא לשני הכיוונים ובצורה דומה.

לאחר שהתייחסה לממצאי בדיקתMRI מיום 2/4/12, ציינה הוועדה כי המערער עבר בחודש 5/13 ארטרוסקופיה בברך שמאל, ו"נמצאה סינוביטיס סופרה פטרלית". בביופסיה מאזור זה נמצאה עדות לסינוביטיס לא ספציפית.

הוועדה סיכמה וקבעה, כי גם בחוות דעתו של פרופ' רייס מיום 11/10/12 אין הוכחה מלאה לקשר בין הזיהום הקשה שהיה בברך לבין הממצא של סינוביטיס. לדעת הוועדה, אין עדות לסינוביטיס קלינית, והסינוביטיס שאובחנה בארטרוסקופיה הייתה בלתי ספציפית ותואמת לממצא של סינוביטיס ניוונית או ראומטית, ללא קשר לתהליך דלקתי.

לאור האמור, נדחה הערר והוועדה קבעה שאין החמרה.

טענות הצדדים:

4.טענת הערעור העיקרית היא שמסקנת הוועדה אינה ברורה ואינה מנומקת. נטען כי הוועדה סותרת את עצמה, כאשר מחד קבעה שאין עדות לסינוביטיס, ומאידך קבעה שהסינוביטיס תואמת ממצאים אחרים.

5.לטענת המשיב, לא נפל בהחלטת הוועדה כל פגם משפטי, שכן הוועדה הקודמת קבעה, בהחלטה חלוטה, שאין קשר סיבתי בין הפגיעה שהוכרה לבין הממצא של סינוביטיס שנמצא בברך שמאל של המערער.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

6.לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח לפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים בדיון, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות.

7.עיון בפרוטוקול הוועדה הקודמת והוועדה נשוא הערעור מעלה כי ממצא של סינוביטיס אובחן בעבר. מפרוטוקול הוועדה הקודמת עולה כי אובחן סינוביטיס בבדיקת ה- MRI מיום 2/4/12. הוועדה הקודמת ציינה כי ממצאי בדיקת ה- MRI מעידים על ריבוי קל של נוזל בתוך הברך, אולם ממצא זה לא בא לידי ביטוי בבדיקה הקלינית. הוועדה הקודמת הוסיפה וקבעה כי הממצא של הסינוביטיס אינו מהווה סיבה לחוסר יישור וחוסר כיפוף של הברך, ולכן אינו קשור לתאונה. גם הוועדה נשוא הערעור הגיעה לכלל מסקנה כי אין קשר בין הסינוביטיס הניוונית שנמצאה לבין ההליך הדלקתי. מדובר, אפוא, בשלילת קשר סיבתי ברור, שכאמור נשלל כבר בהחלטת הוועדה הקודמת מיום 9/12/12. למעשה, הוועדה מצאה שבדיקת הארטרוסקופיה שעבר המערער ביום 7/5/13, אינה מצביעה על ממצא חדש, שכן הסינוביטיס אובחנה בבדיקת MRI כבר ביום 2/4/12.

8.באשר להתייחסות הוועדה לחוות הדעת ולאישורים הרפואיים של פרופ' רייס: נדחית הטענה שהוועדה שללה את חוות דעתו של פרופ' רייס ללא הנמקה. חוות הדעת הרפואיות של פרופ' רייס מיום 29/4/12 ומיום 11/10/12, אליהן הפנה המערער בנימוקי הערעור, עמדו לפני הוועדה הקודמת, אשר הסבירה מדוע אינה מקבלת את מסקנתו של פרופ' רייס, נוכח ממצאים שונים שמצאה בבדיקתה. כפי שטען המשיב, אותן חוות דעת זכו להתייחסות מנומקת, והן אינן רלוונטיות לוועדה נשוא הערעור הדנה בהחמרת מצב נוספת אותה הגיש המערער בחודש 5/13. בנוסף, צירף המערער לנימוקי הערעור אישור פרופ' רייס מיום 12/12/13, אולם מאחר שמדובר במסמך מאוחר למועד כינוס הוועדה, אין לומר שנפלה טעות משפטית באי התייחסות הוועדה לאותו מכתב רפואי.