דבש(אסיר) נ' משטרת ישראל/שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר ואח'

החלטה

החלטה

1. העותר פנה למשיב בבקשה לשלבו בסבב חופשות וכן, להתיר לאשתו ביקורי התייחדות עמו ובנוסף, להמליץ על שחרורו המוקדם. בקשתיו נדחו על יסוד עמדת ועדת אלמ"ב (להלן: "הוועדה" או "וועדת אלמ"ב"), אשר מצאה כי לעותר מסוכנות גבוהה, אשר בעטייה אין לאשר את חופשותיו, אין להמליץ על שחרורו המוקדם, ואף אין להתיר לו ביקורי התייחדות עם אשתו.

2.בעתירה זו, משיג העותר על מסקנות וועדת אלמ"ב, ככל שאלו נוגעות לחופשותיו וביקורי ההתייחדות וטוען כי אין למסקנות אלו תוקף חוקי, שכן הן התקבלו מבלי שניתנה לו זכות טיעון ובלא שהוועדה אפשרה לו להביא בפניה את המסמכים הרלוונטיים לבקשותיו. במועד כינוסה של הוועדה ביום 17.10.10 – טוען העותר, לא הונחו בפניה מכתביהם של בני משפחתו, אף לא מסמכים נוספים ששוגרו אליה באמצעות בא כוחו, ולפיכך, נפגעה זכות הטיעון הקנויה לו. זאת ועוד, הוועדה הפרה את חובתה, כרשות מנהלית, לנמק את החלטתה.

3.לפיכך, מבקש העותר להורות לוועדה להתכנס בשנית ולדון בעניינו, לאחר שיממש את זכות הטיעון הקנויה לו, לשטוח בפניה את טיעוניו ומסמכיו.

4. העותר מרצה עונש מאסר בן שנתיים וחודשיים, החל מיום 11.12.09, בגין עבירות שעניינן התפרצות, איומים וגרימת נזק לרכוש בזדון.

5. ביום 10.10.10 המציא למשיב בא כוחו, עו"ד אשכנזי, אסופת מסמכים, וביקש להציגם בפני ועדת אלמ"ב, טרם שזו תגבש עמדתה בעניינו של העותר. לטענתו, המסמכים לא הוצגו בפני הוועדה ועל כן, הופרה זכות הטיעון הקנויה לו הפרה גסה, המקימה עילה לדרישתו לכינוסה המחודש של הוועדה לצורך הדיון בעניינו.

6.העותר טוען, כי בהתנהגותה, הפרה הוועדה את החובה החלה עליה כרשות מנהלית, לפעול בתום לב.

7.ב"כ העותר הטעים בטיעוניו, את חשיבותה של חובת ההנמקה, כחלק מהחובה החלה על המשיב לנהוג בהגינות כלפי העותר ובדרך שתאפשר לו לבקר את פעולותיו. הדברים, גבי דידו של העותר, הינם בבחינת קל וחומר, לנוכח העובדה לפיה המאסר שהושת עליו הינו בגין אלימות מילולית שביצע כלפי בנותיו. הואיל וכך, הרי שאשתו אינה קורבן העבירה ועל כן, מלכתחילה, לא היה מקום לשלול הימנו את ביקורי ההתייחדות עמה.

8. ב"כ העותר העלה סוגיה נוספת שעניינה, מקור החיסיון הנטען על ידי המשיב על החלק החסוי שבדו"ח וועדת אלמ"ב. ודוק; ב"כ העותר קיבל לידיו, בשוגג, את החלק החסוי של דו"ח הוועדה וכשנתבקש להשיבו – סירב בטענה כי לא הוטל על המסמך חיסיון ולפיכך, משנמסר לידיו, אפילו בשוגג – לא חלה עליו חובה להשיבו. יחד עם זאת, ב"כ העותר התחייב שלא לעשות שימוש בחלק החסוי, עד אשר תינתן החלטה בנדון.

9. באת כוח המשיב טענה מנגד, כי אין ממש בעתירה. באשר לזכות הטיעון – לדבריה, זו לא נשללה מהעותר, שכן, בניגוד לאמור בעתירה, המסמכים מושא העתירה הוצגו במלואם בפני וועדת אלמ"ב, לרבות המכתבים שנשלחו ע"י בני משפחת העותר, באמצעות ב"כ העותר ביום 10.10.10. באת כוח המשיב אישרה במהלך הדיון, בהתייחסה למסמך בודד מיום 26.7.10 - דו"ח העו"ס בקהילה - כי הוא אכן לא הוגש לעיון הוועדה, אולם לטעמה, אין באי הצגתו כדי פגיעה בזכות הטיעון של העותר, שכן מתוכנו עולה, כי עו"ס הקהילה ציינה כי אינה מכירה את העותר באופן אישי, הגם שאת משפחתו ונסיבותיה, הכירה. באת כוח המשיב הפנתה לפרוטוקול הדיון הגלוי של דו"ח אלמ"ב, בו צוין, כי מטעם העותר הוגשו מסמכים מיום 10.8.10, וכן לחלק החסוי שבו, בגדרו צוין כי הוגשו מכתבי בנותיו של העותר ואשתו, הלוא הם המכתבים שהוגשו ע"י בא כוחו ביום 10.10.10.

10.בחינת טיעוני באי כוח הצדדים ובדיקת המסמכים שהוצגו בפני הוועדה, שומטת את היסוד לטיעוני העותר. דומה, כי למעט מסמך אחד, אשר חשיבותו מועטה – כל המסמכים הנטענים על ידי העותר, הוצגו בפני הוועדה, אשר עיינה בהם טרם שנתנה החלטתה. יתירה מזו, בנימוקיה, הסבירה הוועדה ופירטה כדבעי, הן בחלק הגלוי והן בחלק החסוי של הדו"ח, על שום מה סבורה היא, כי אין לשלב העותר בחופשות, כמו גם, אין להתיר את מפגשי התייחדות עם אשתו . אמנם, עיקר ההנמקה מופיעה בחלק החסוי של הדו"ח וייתכן, כי בנסיבות אחרות, אלמלא הטעות שנפלה, אשר בעטייה הדו"ח החסוי נגלה לעיני ב"כ העותר – הוא לא היה יודע את פשר נימוקיה, אולם משהוצג דו"ח הוועדה המלא בפני ב"כ העותר, הרי שנימוקי הוועדה גלויים ודי בהם כדי ללמד כי נפרסה בפניה תמונה מלאה של העותר ובני משפחתו ועל פיה, החליטה לדחות את העתירה בעניין זה. מסקנת הוועדה, לפיה הסכנה הנשקפת מהעותר חמורה במידה שיש בה כדי להעמיד מאן דהוא בסכנת חיים – נשענת על יסודות מוצקים.

11.בהתייחס לטענת העותר, לפיה אשתו אינה נפגעת העבירה, ועל כן, אין למנוע את ביקוריה לצורך התייחדות עמו – טוענת ב"כ המשיב, כי הסמכות הקנויה לוועדה להצר את צעדי העותר ולקבוע קביעות ביחס לביקורי התייחדות, אינה מוגבלת לקורבן העבירה בלבד, אלא נפרסת על כלל בני משפחתו, אם סברה הוועדה כי נשקפת להם סכנה מפני העותר. טענה זו מקובלת עלי. יש בה היגיון וסבירות.

12.ב"כ המשיב הוסיפה, כי ועדת אלמ"ב מתכנסת אחת לשנה וכי העותר לא הציג טעם המצדיק את כינוסה בשנית, מחוץ למניין, מה גם שהיו"ר הועדה שקל הסוגיה בכובד ראש והגיע לכלל מסקנה, כי לא הוכח שינוי בנסיבות המצדיק את כינוסה בשנית.

13. בהתייחס לסוגיית החיסיון - הפנתה ב"כ המשיב להוראות החוק המסדירות את נושא החיסיון שבדנן. כך, סעיף 7(א) (ב) לחוק העובדים הסוציאליים, התשנ"ו- 1966, קובע:

"א. אדם זכאי לקבל מעובד סוציאלי מידע בדבר טיפולו של העובד הסוציאלי בענייניו למעט מידע הנוגע לאדם אחר ורישומים אישיים של העובד הסוציאלי.

ב.   עובד סוציאלי רשאי שלא למסור, באופן מלא או חלקי, מידע כאמור בסעיף קטן (א) אם לדעתו תיגרם, עקב מסירת המידע, פגיעה חמורה במבקש המידע או באדם אחר."

וסעיף 8 לחוק שעניינו מידע שהגיע לעובד סוציאלי במסגרת מקצועו קובע:

"א.   ... חובה עליו לשמרו בסוד ואינו רשאי לגלותו אלא באחת מאלה:

האדם שעליו המידע הסכים בכתב לגילוי לאחר שהוסברה לו משמעות ההסכמה, זולת אם העובד הסוציאלי שוכנע שהגילוי עלול לפגוע באותו אדם או בבן משפחתו;

 גילוי הוא של מידע שנמסר לעובד סוציאלי שלא על ידי האדם שעליו המידע, ובלבד שהעובד הסוציאלי שוכנע שהמידע דרוש לשם טיפול באותו אדם או בבן משפחתו;