דבאח נ' סואעד

החלטה

זוהי בקשה לביטול פס"ד שניתן נגד הנתבע ביום 28.3.07 בהעדר בקשת רשות להגן מטעמו.

בתיק ביהמ"ש מצויים שני אישורי מסירה. אישור המסירה הראשון מסומן ב"לא נדרש" לאחר שהתובע שלח לנתבע את כתב התביעה על נספחיו בדואר רשום.

לאחר מכן בוצעה מסירה אישית בכתובתו של הנתבע, כאשר שליח המסירה ביקר שלוש פעמים בכתובתו של הנתבע ולאחר שלא מצא איש במקום, הדביק את מעטפת התביעה על דלת הדירה.

בתצהיר התומך בבקשת הביטול טוען הנתבע כי מעולם לא קיבל את מסמכי התביעה.

לדבריו ניתן היה להמציא לו את מסמכי התביעה בביהמ"ש מאחר שהצדדים נפגשו שם פעמים רבות.

המבקש אינו כופר בכך כי הכתובת בה נמסרו מסמכי התביעה היא אכן כתובתו, אך עומד על דעתו כי לא קיבל את מסמכי התביעה.

סבורתני כי מאחר שהמצאת מסמכי התביעה בוצעה עפ"י התקנות, הרי שאין מקום לבטל את פסה"ד מחובת הצדק, אלא משיקול דעת ביהמ"ש.

הן ההמצאה הראשונה באמצעות דואר רשום לכתובתו של הנתבע, והן ההמצאה השנייה בה טרח המוסר ב"שקידה ראויה וסבירה" והדביק את הכתב על דלת הדירה, בוצעו כאמור עפ"י התקנות, ולפיכך ביטול פסה"ד, אם בכלל, הוא משיקול דעת ביהמ"ש, ולא מחובת הצדק.

התביעה הוגשה ע"י התובע, עו"ד במקצועו, אשר ייצג את הנתבע בהליך בבימ"ש השלום בעכו. התובע טוען כי במזכירות ביהמ"ש בעכו נאלץ לשלם אגרה לצורך פתיחת בקשה, אך כאשר פנה לנתבע על מנת לקבל ממנו את סכום האגרה ששילם במקומו, הכחיש הנתבע כי שולם סכום כלשהו, וסרב לשלם את סכום האגרה.

לכתב התביעה צורף צילום האגרה ששולמה ע"י התובע.

בתצהיר התומך בבקשת הביטול טוען הנתבע כי ביום 25.3.08 נתן ביהמ"ש המחוזי פס"ד בערעור במסגרת הליכים שהתקיימו קודם לכן בין הצדדים, ובו קבעו כלהלן: "אנו מורים על ביטול פסה"ד של הערכאה הראשונה ומורים כי המשיב ישלם למערער סך של 5,000 ₪ לסילוק סופי ומלא של כל תביעותיו". (עותק פסה"ד – נספח ג' לבקשה).

הנתבע שילם סכום זה לתובע, והוא טוען שנוכח האמירה של שופטי ביהמ"ש המחוזי "לסילוק סופי ומלא של כל תביעותיו" – מנוע התובע מהגשת תביעתו הנוספת וזאת בין היתר מכוח הוראות תקנה 44 לתסד"א הקובעת בס"ק (א) כי "תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה", ... והיה על התובע לכלול את סכום האגרה בתביעתו הקודמת.

בס"ק (ב) של אותה תקנה נקבע כי "תובע שלא כלל בתובענה חלק מהסעד או ויתר עליו, לא יגיש אחרי כן תובענה בשל חלק זה".

התובע טוען, לעומת זאת כי אין כל קשר בין עילת תביעתו לשכ"ט עו"ד ראוי שהתנהלה בסדר דין רגיל, ואשר החלטת ביהמ"ש המחוזי ניתנה בערעור באותו תיק, לבין עילת תביעתו להחזר אגרה שהוגשה בסדר דין מקוצר.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים סבורתני כי הצדק עם התובע.

התביעה הראשונה – עילתה תשלום שכ"ט עו"ד כאשר פסה"ד וכן ההחלטה בערעור התייחסה לתביעת שכה"ט בלבד.

התביעה בה עסקינן – עילתה תשלום אגרה, והיא אינה חלק מסכום שכה"ט הראוי.

התביעה הנוכחית - עילתה כאמור החזר אגרת המשפט ששילם התובע מכיסו במקום הנתבע, ומקובלת עלי עמדת התובע כי אין היא חלק מעילת שכר הטירחה שבקשר אליה קבע ביהמ"ש המחוזי כי הנתבע ישלם לתובע סך של 5,000 ₪ לסילוק כל תביעותיו.

אין לנתבע טענת הגנה ראויה כנגד התביעה, ובהעדר סיכוי להצליח בה, אין מקום לבטל את פסה"ד, אשר ניתן כדין.