פסק דין
1.התובע עתר לבית הדין להכיר בליקוי השמיעה ובטנטון מהם הוא סובל, לטענתו, כ"פגיעה בעבודה" כמשמעה בסעיף 84א' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה-1995 [להלן: "החוק"].
2.עובדות המקרה פורטו בהחלטת ביניים מתאריך 12.11.12, והחלטה זו מהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה (להלן - ההחלטה).
ד"ר פלוטקין מונה כמומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין והוא התבקש להשיב על השאלות המקובלות בהתייחס להתמלאות תנאי סעיף 84א' לחוק.
3.בחוות דעתו של ד"ר פלוטקין, אשר התקבלה בבית הדין בתאריך 29.11.12, השיב המומחה, כי התובע אינו סובל מליקוי שמיעה שנגרם עקב חשיפה לרעש, וכן כי כושר שמיעתו של התובע לא פחת בשיעור של 20 דציבל לפחות, בכל אחת מהאוזניים.
המומחה הסביר על איזה בדיקות שמיעה הוא מסתמך (על ארבע הבדיקות מ-16.5.07, 25.3.10, 20.8.10 ו-22.8.10).
המומחה אף הסביר, מדוע אינו מסתמך על שתי הבדיקות מ-6.6.08 ו-1.1.10, אשר בהן עולה, לכאורה, חשד להתחזות, שכן בשתיהן קיים פער משמעותי בין תוצאות הבדיקה עם צלילים טהורים, לבין בדיקת סף השמיעה לדיבור (SRT). כמו כן, קיים פער בין בדיקות אלה לארבע הבדיקות הנוספות.
בנוסף לכך, ציין המומחה, כי ליקוי השמיעה התחושתי עצבי, שהינו אסימטרי לרעת אוזן ימין, כפי שהוא בא לידי ביטוי באותן ארבע בדיקות שניתן להתייחס אליהן כאמינות, חורג בהרבה, מעבר למה שניתן לצפות לאחר כ-3.3 שנות עבודה בחשיפה לרעש מזיק.
עוד ציין המומחה, כי לפני תחילת עבודתו של התובע בחשיפה לרעש מזיק, כפי שתואר בהחלטת בית הדין (דהיינו חשיפה מחודש 2/03), מופיעים רישומים אצל רופא א.א.ג המתעדים טנטון, כך שהטנטון לא נגרם עקב חשיפה לרעש.
המומחה ציין, כי בארבע הבדיקות האמינות, קיים באוזן ימין ליקוי שמיעה דמוי שקע בתדר 1000 הרץ, אשר כלל אינו אופייני לחשיפה לרעש מזיק.
המומחה גם ציין, כי בין הבדיקה בשנת 2007 לבדיקה בשנת 2010, לא חל שינוי לרעה בשמיעה באוזן ימין, ובאוזן שמאל, אף חל שיפור של 20 דציבל בתדר גבוה של 8000 הרץ.
4.חוות דעתו של המומחה נשלחה לצדדים בתאריך 13.12.12, תוך שניתנה לצדדים האפשרות לבקש להפנות למומחה שאלות הבהרה.
5.בתאריך 28.1.13, ולאחר שאף אחד מהצדדים לא ביקש להפנות שאלות הבהרה למומחה, ניתנה על ידינו החלטה על הגשת סיכומים בתיק.
6.התובע הגיש סיכומים מטעמו ובהם טען, כי עילת הדחיה שפורטה במכתב הדחיה, היתה אי התקיימות התנאי, על פיו כושר השמיעה בתדרויות הדיבור, הופחת ב-20 דציבל לפחות, בכל אחת מהאוזניים.
הטענות על פיהן אין המדובר בליקוי שמיעה אופייני לחשיפה לרעש מזיק, הועלו רק בכתב ההגנה, ומסיבה זו טוען התובע, שאין להתייחס אליהן.
אין בידינו לקבל טענה זו של התובע, שכן המדובר בגימלה מכח חוק, אשר על התובע לעמוד בכל תנאי החוק על מנת להיות זכאי לה, ומשהנתבע טען בכתב הגנתו, כי לא התמלאו תנאי החוק ואף פירט את הוראות הסעיף, הרי התובע יכול היה להעלות במהלך הדיונים בתיק את כל טענותיו הרלוונטיות בעניין, כך שאין המדובר בטענה שמועלית רק בשלב הסיכומים, ואשר לתובע לא ניתנה האפשרות להתמודד עימה.
התובע העלה טענות החורגות מהתשתית העובדתית אשר נקבעה בהחלטת בית הדין והחורגות מהסכמתו באשר לתשתית העובדתית (עמ' 3, ש' 25-26 לפרוטוקול), הסכמה על פיה, תקופות החשיפה לרעש מזיק תהיינה בהתאם לתקופות הדיווח ושמות המעסיקים, כמפורט בדו"ח של המוסד לביטוח לאומי.
בהקשר זה נציין, כי אמנם, החשיפה לרעש נמשכה, בהתאם להחלטת בית הדין מחודש 2/2003 ועד חודש 7/2009, במשך כשש וחצי שנים, אולם אין המדובר בתקופה רצופה, אלא בחשיפה לסירוגין. אם נחבר את אותן תקופות שהוזכרו בסעיף 3ב' להחלטת בית הדין מ-12.11.12, ניווכח, כי המומחה לא שגה כאשר אמר שהמדובר בחשיפה מצטברת לרעש מזיק של שלוש שנים ושליש.
המומחה לא אמור להתייחס לחשיפה לרעש מעבר לתקופות, כפי שנקבעו בהחלטת בית הדין, והתובע אף לא הוכיח חשיפה לרעש מזיק בתקופות אחרות.
על מנת לקבוע חשיפה לרעש מזיק, אין די באמירה של התובע, כי היה חשוף לרעש מזיק בשנה מסוימת, ולמעשה התקופה שנקבעה כפי שפורט לעיל, הינה תקופה מוסכמת.