דב ברקו נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון

החלטה

1.בפני בקשת הנתבעת לדחיה על הסף של כתב התביעה, מחמת העדר סמכות עניינית לבית משפט זה לדון בתובענה ומחמת התיישנות.

ענינה של התביעה בנזקים גופניים ונפשיים שנגרמו לתובע לטענתו, במהלך עבודתו אצל הנתבעת משך שנים ארוכות.

כתב התביעה הוגש על ידי התובע ביום 29.6.2005 לבית משפט השלום בחיפה, והדיון בה הועבר לבית משפט זה.

התיישנות

2.טוענת הנתבעת כי האירועים שבבסיס התביעה התיישנו. לטעמה, חל סעיף 5 לחוק ההתיישנות ויש למחוק את כל הטענות הקשורות באירועים שהתרחשו לפני הגשת התביעה עד ליום 5.7.98 ולכל הפחות עד ליום 29.6.08 (תאריך ההגשה אינו ברור לטעמה בשל אי הבהירות בחותמות בית המשפט בחיפה על כתב התביעה).

התובע טוען כי הנתבעת השתהתה בטענה זו, וניהלה משך זמן רב את התיק לגופו של עניין, ולפיכך דינה של הטענה להידחות.

הנתבעת השיבה כי העלתה את טענת ההתיישנות בכתב ההגנה ואף בדיון מיום 4.6.09, וכי מאחר והתובע הוא זה אשר השהה ועיכב את ההליכים "לא מצאה לנכון להשקיע מאמצים מיותרים בהליך שיכול ויסתיים מסיבותיו של התובע" (ראה תשובה לתגובה).

3. סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 קובע כי אין נזקקים לטענת התיישנות כאשר הנתבע לא העלה את הטענה "בהזדמנות הראשונה" לאחר הגשת התובענה. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי הטעם לכך נעוץ בשלושה שיקולים עיקריים: אופיה הדיוני של טענת ההתיישנות; תכלית ההוראה, שנועדה למנוע דיוני סרק בתביעות שהתיישנו ולקיים הליכים מיותרים; ומעמדה של זכות הגישה לערכאות.

השאלה אימתי הוחמצה "ההזדמנות הראשונה" נידונה רבות אך לא הוגדרה במדויק בפסיקה, ונקבע כי יש לשקול נסיבותיו של כל מקרה לגופו. כך למשל בהלכה המנחה לעניין ע"א 630/90 רוז'נסקי שרה נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה(5), 365, 370-371 (1991), קבע השופט בך: "שלא כל נתבע, שהעלה את טענת ההתיישנות בכתב הגנתו, יצא ידי חובתו. שכן לו רצה המחוקק בהסדר זה היה קובע זאת מפורשות, ולא נוקט בלשון "ההזדמנות הראשונה". ניסוח זה מלמד, שיתכנו מקרים בהם הנתבע יעלה את טענת ההתיישנות בכתב הגנתו, אך עדין יחשב כמי שהחמיץ את ההזדמנות הראשונה להעלות את טענת ההתיישנות.

....

בעיקר יש לבחון בכל תיק בו מתעוררת סוגיה זו, מה היתה מהות הדיון הראשון שהתקיים, אשר במהלכו לא העלה עדיין הנתבע את טענת ההתיישנות, מה היה העניין של הנתבע בנושא שהועלה אז, האם נקט בעמדה כלשהי ביחס לאותו דיון, והאם היה נוכח בו אם לאו."

הפסיקה הקפידה בדרישה כי טענת ההתיישנות תועלה בהזדמנות הראשונה, וזאת אף כאשר נוהלו הליכים שקדמו להגשת כתב ההגנה בתיק (כגון בענייני אגרות),

[ראה למשל בעניין זה רע"א 4049/97 אסורנס ג'נרל נ' הכונס הרשמי, פ"ד נ"א(4), 716 (1997)].

לא אחת נפסק כי נתבע שטען להתיישנות בכתב הגנתו, אך לא עמד על הטענה והחל בניהול ההליכים בתיק, נחשב כמי שוויתר על טענתו ולא יוכל לשוב ולהעלותה במועד מאוחר יותר, בדיוק מן הטעמים המחייבים העלאת הטענה בהזדמנות הראשונה [וראה למשל לעניין זה: ת.א. (חי) בן שושן נ. עו"ד רויטגרונד, פורסם במאגרים (2006)].

4.ומן הכלל אל הפרט;

התובענה הוגשה כאמור בשנת 2005. מעיון בתיק בית המשפט בחיפה ובבית משפט זה, עולה כי טענת ההתיישנות הועלתה על ידי הנתבעת בכתב הגנתה: "התביעה לתקופה מ- 1974 ועד 4.7.1998 התיישנה ודינה להידחות על הסף." (סעיף 1 (ו) לכתב ההגנה).

עם זאת, לא נמצאה בתיק כל עדות להעלאת הטענה או דיון בה לגופו של עניין, במועד מאוחר יותר, ולמעשה הנתבעת לא ביקשה - עד למועד הגשת בקשה זו - הכרעה לגופו של עניין בטענת ההתיישנות.

נהפוך הוא, הנתבעת ניהלה את ההליכים בתיק ללא סייג, הגם שאלו נוהלו בעצלתיים על ידי התובע. כך למשל, בדיון מיום 15.7.07 שנערך בפני השופט קינר, נדון ענין מינוי מומחה מטעם בית המשפט, וב"כ הנתבעת ביקש השלמת ההליכים המקדמיים. דיון נוסף נערך ביום 13.5.08 בו הופיע ב"כ התובע בהסכמת ב"כ הנתבעת והציג הסכמות דיוניות ביניהם, אשר אושרו ע"י בית המשפט.

בנוסף פעלה הנתבעת וביקשה עזרת בית המשפט במתן הוראות לתובע להעביר מסמכים רפואיים לצורך הגשת חוות דעת מטעמה, ובשלב מאוחר יותר ביום 26.5.09, אף הגישה את חוות הדעת לתיק.