דאר נ' בן עמי

החלטה

בפניי בקשת הנתבע להורות לתובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו אם תידחה תביעתו (להלן: "הבקשה").

טעמי הבקשה הם באלה: התובע הוא תושב הרשות הפלסטינאית; סיכויי התביעה לגופם אפסיים לאור הטענה כי בין הצדדים אין יריבות כלשהי; ככל שתדחה התביעה, הנתבע יתקשה לגבות את ההוצאות שעשויות להיפסק לזכותו.

התובע הגיב לבקשה ותמהה על טענת הנתבע לפיה אין בין הצדדים יריבות כלשהי, במיוחד לאור היתרי העבודה שהונפקו לתובע על שם הנתבע, במהלך תקופת העבודה הרלוונטית לכתב התביעה. התובע ביסס את טענותיו על הפסיקה במקרים דומים וטען כי עניינה של התובענה דנן אינו מצדיק חיוב התובע בהפקדת ערובה.

סוגיית הפקדת הערובה הוסדרה בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, כדלקמן:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע."

תקנה זו אומצה בפסיקת בתי הדין לעבודה מכח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, וזאת בהעדר תקנה מקבילה לה או תקנה המאמצת הוראותיה בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. בתוך כך נפסק, כי בבואו לדון בשאלת החיוב בהפקדת הערובה, יתחשב בית הדין במיוחד במשפט העבודה (ר' דב"ע נה/218-3 עלי איוב אל הדיה - שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391).

ההלכה המנחה כיום בבתי הדין לעבודה בסוגיית הפקדת ערובה, הונחה במסגרת פסק הדין עע 1424/02 פתחי אבו נאסר -SAINT PETER IN GALLICANTU(ניתן ביום 6.7.2003) בו נפסק, בהקשר לצריך לענייננו כי, ככלל, אין להטיל על עובד תושב הרשות הפלסטינית ערובה להבטחת הוצאות המעסיק - הנתבע, רק בשל היותו תושב הרשות. יש לבחון כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו, ואין לדרוש מן התובע יותר מאשר ראשית ראיה לסיכויי תביעתו. מוסיף וקובע כב' הנשיא אדלר כי "אפילו אם לתושב יו"ש רק 20% סיכויים לזכות במשפט, עדיין זכאי הוא לדיון הוגן...מעטים ונדירים המקרים בהם יוטל על בעל דין להפקיד ערובה כדי לקבל את יומו בבית הדין". צא ולמד, היותו של אדם תושב הרשות הפלסטינאית ואף אם נעדר הוא נכסים במדינת ישראל, אין בו כשלעצמו כדי לחייבו בהפקדת ערובה. בכך שונה ההלכה הפסוקה בבתי הדין לעבודה מאשר בבתי המשפט האחרים, ועל כן דינן של טענות הנתבע בהקשר זה, להדחות.

מעיון בהיתרי העבודה שצורפו על ידי התובע עולה כי הנתבע, רשום בהם כמעסיקו. הגם שאין בכך ראיה חד משמעית לקיומם של יחסי העבודה בין הצדדים, הם מספקים את דרישת הפסיקה בקשר לקיומה של ראשית ראיה לסיכויי התביעה.

עוד יצוין כי לבקשתו לא צירף הנתבע תצהיר וממלא לא הניח תשתית עובדתית לביסוס הטענה בדבר 'יכולת הפרעון' של התובע, ככל שיושתו עליו הוצאות.

שוכנעתי כי התובע הניח ראשית ראיה לסיכויי תביעתו ועל כן איני רואה טעם המצדיק סטייה מהלכת פתחי אבו נאסר במקרה דנא.

סוף דבר - לאור כל האמור לעיל הבקשה נדחית. הוצאות הבקשה יובאו בחשבון בתום ההליך העיקרי.

ניתנה היום, י"ד טבת תשע"א, 21 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים.