דאווי נ' שיינר

פסק דין

בפני תביעה לפיצוי בגין טענה לנזקי גוף (נשיכה ע"י כלב).

הצדדים השכילו וזאת בהמשך להצעת ביהמ"ש לסיים את התיק על דרך של דיון סופי במסגרת קדם משפט ובמהלכו שמע ביהמ"ש את גרסת התובע ואת גרסת הנתבעת ולאחריה סיכמו הצדדים בע"פ.

משכך, ניתן בזה פטור מיתרת האגרה החלה.

עוד יש לציין, כי התובע טען שבעקבות אירוע הנשיכה והשריטות, נגרמה לו טראומה נפשית ונזק נפשי ועל כן תמך את תביעתו בחוות הדעת הפסיכיאטרית של דר' נפתלי אשר ייחס לתובע 10% נכות צמיתה מתוכם 5% כנובעים מאירוע הנשיכה (סעיף 34(ב) לתקנות המל"ל במחיצתו).

הנתבעת צרפה מצידה את חוות הדעת של דר' קירש שקבע כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה (סעיף 34(א)).

אין חולק והדבר מצא את ביטויו גם בחוות הדעת של שני הצדדים ובמסמכים רפואיים שהומצאו לעיון ביהמ"ש כי התובע סבל עובר לאירוע מבעיות נפשיות שונות שמצאו את ביטויין בצורות שונות במסמכים (הזיות, שמיעת קולות וכו') וכי נקבעה לו גם נכות צמיתה בגין תאונת עבודה שעבר בגין היזק נפשי.

בכתבי הטענות, בתצהירים שהוגשו ובמסמכים שצורפו, הציגו בעלי הדין את טענותיהם.

לטענת התובע כלבה של הנתבעת שרט ונשך אותו לאחר שהכלב עמד ליד הנתבעת, עזב אותה ותקף אותו.

לטענת הנתבעת מעולם לא היה אירוע שכזה. הנתבעת עומדת על כך שהיא לא הכירה כלל ולא ראתה את התובע עובר להגשת התביעה. לטענתה נודע לה על המקרה רק לאחר שקבלה טלפון ממשרד הבריאות שבמהלכו נודע לה שלאור תלונת התובע נאלצה לקחת את כלבתה להסגר.

לאחר שבחנתי את גרסאות הצדדים, אני נותן בזאת את הכרעתי.

דין התביעה להדחות.

ראשית מדובר בגרסה מול גרסה, התובע הוא הנושא בנטל הראיה והוא זה שצריך לשכנע את ביהמ"ש על פי עודף מאזן ההסתברות כי כלבה של הנתבעת הוא זה שנשך אותו וגרם לו להיזק גוף.

עדויות הצדדים והמסמכים לא הביאו אותי לכלל הכרה כי התובע הוכיח כי הכלבה של הנתבעת היא זו שגרמה לו להיזק הגוף.

אינני חולק על כך שהתובע אכן ניזוק כתוצאה מנשיכה של כלב, ואולם לא הוכח במשפט כי כלבתה של הנתבעת היא זו שתקפה אותו.

הגעתי למסקנה האמורה מהסיבות הבאות:

1.בחינת גרסתו של התובע כפי שנמסרה בתצהיר, בביהמ"ש ובמקומות שונים:

בתצהירו המפורט-מאוד תאר התובע את התרחשות האירוע כך: "ביום 6.3.08, בשעה 08.00 או בסמוך לכך צעדתי ברח' הרקפות בקרית ביאליק לכיוון רח' חיים. הנתבעת והכלבה היו מחוץ לביתה של הנתבעת, על המדרכה הסמוכה לבית, ואני צעדתי על המדרכה המצוייה בצידו השני של הכביש. הכלבה החלה לנבוח ולרוץ לעברי, היא התנפלה עלי מאחור שכפות הידיים שלה על גבי, קרעה את חולצתי, שרטה ונשכה אותי בחוזקה ובכל זה בזמן שהנתבעת עומדת בצידו השני של הכביש וצופה בנעשה".

בהמשך מציין התובע (סעיף 12 ואילך): "לאחר מספר דקות ניגשתי לחצר ביתה של הנתבעת אליו נכנסה עם הכלבה, החלק הקדמי של הבית היה בבנייה, ואני ניגשתי לחלק האחורי אשר הינו בית פרטי ללא שכנים וצלצלתי באינטרקום מספר פעמים...".

בטופס ההודעה או הקבלה במשרד הבריאות, לשם פנה התובע בין השאר לצורך קבלת חיסון נגד כלבת, ואשר אני לוקח בחשבון שאיננו חתום על ידי התובע, מצויין ראשית כי מדובר ב"כלב" ולא ב"כלבה" וכי בתיאור נסיבות התאונה מצויין "צעד ברחוב והכלב יצא מאחד הבתים ונבח עליו ונשך". גם אם התובע איננו חתום על הנסיבות האמורות, מדובר בנסיבות השונות מהנסיבות אותן מתאר התובע בתצהיר, שכן בניגוד לאמור בתצהיר שלפיו יכול היה לזהות התובע בוודאות את בעליו של הכלב ולשייך אותו לנתבעת, הרי שבאמור במשרד הבריאות מדובר בכלב שיצא מאחד הבתים.