דאוד אהראם נ' סעיד מערוף אלמצרי

פסק דין

1.תביעה זו היא תביעה לפינוי דייר מוגן עקב אי תשלום דמי שכירות.

הנכס נשוא ההליכים הוא חנות קטנה בעיר העתיקה.

התביעה הוגשה על-ידי בנו של התובע, המציג את עצמו כנאמן על נכסי אביו.

התובע עצמו נעדר מאז שנת 1992 (סעיף 8 לסיכומי התביעה), וכל ילדיו האחרים מתגוררים בחו"ל (עמוד 13 שורה 14 לפרוטוקול).

הנתבע מחזיק בחנות מזה שנים ארוכות, כ-40 שנה (סעיף 13 לסיכומי ההגנה).

עוד בשנת 1989 התנהלו הליכים משפטיים בין התובע, הנעדר, לבין הנתבע ואביו המנוח. התביעה היתה לפינויים מן החנות, והסתיימה בפשרה ללא פינוי (סעיף 4 לסיכומי התובע).

בנו של התובע מטפל בהשכרת החנות של אביו ונראה כי עד שנת 2002 התנהלו הדברים, פחות או יותר, על מי מנוחות כאשר הנתבע היה משלם לבנו של התובע את דמי השכירות המוגנים.

מאז שנת 2002, בעקבות תיקון דיני הגנת הדייר, דרש בן התובע, כי הנתבע יעלה את דמי השכירות, כיוון שמדובר בבית עסק.

בעקבות זאת, הפסיק הנתבע לשלם את דמי השכירות השותפים ונתגלעו מחלוקות בין הצדדים (סעיף 10 לסיכומי התביעה וסעיף 17 לסיכומי ההגנה).

כדי ליישב את המחלוקות נתקיימה פגישה אצל עו"ד סהר עלי, בה נכחו בן התובע, הנתבע ובנו (עמוד 13 שורה 20 לפרוטוקול וכן סעיף 10 לסיכומי התביעה וסעיף 20 לסיכומי ההגנה).

בפגישה סוכם כי דמי השכירות יעמדו על סך 200 דינר.

לגירסת התובע, היה זה 200 דינר לחודש.

לגירסת הנתבע, היה זה 200 דינר לשנה.

כך או אחרת, הדברים הגיעו לפתחו של בית המשפט בתביעה שהוגשה ביום 17.5.04 (להלן: "התביעה הקודמת") (ת.א. 6517/04), ונקבע בפסק דין כי דמי השכירות יעמדו על 500 ₪ לכל חודש.

אין מחלוקת כי גם לאחר פסק הדין, בתביעה הקודמת ועד להגשת התביעה דנן, הנתבע לא שילם את חוב דמי השכירות שקדם להגשת התביעה הקודמת וגם לא שילם עבור השכירות שלאחר מכן (סעיף 17 לסיכומים).

הנתבע אינו מכחיש כי הוא לא שילם את חוב דמי השכירות על-פי פסק הדין, וגם לא שילם את דמי השכירות השוטפים.

לטענתו, נבצר ממנו לשלם את דמי השכירות, עקב סירובו של בן התובע לקבל את הכסף (סעיף 25 לסיכומים).

הנה כי כן, אין מחלוקת של ממש כי הנתבע לא שילם את דמי השכירות.

בהתאם למסכת העובדתית הנ"ל, קבעתי כי המחלוקת העובדתית היחידה בתיק היא בשאלה – האם התובע סירב לקבל מן הנתבע את דמי השכירות (עמוד 9 בפרוטוקול מיום 6.9.09).