דאבוש

פסק דין

1. לפנינו ערר על החלטת המשיבה מיום 13.11.02, לפיה נדחתה תביעת העורר מאחר ולא התמלאו לגביו תנאי סעיף 1 לחוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957. העורר ייחס את נכותו לתנאים בהם היה נתון בלוב במלחמת העולם השנייה, אולם לטענת המשיבה הוא לא הוכיח שנכותו נגרמה עקב היותו נתון בתנאי מאסר או כעין מאסר במובן סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני. המשמעות של האמור לעיל, לגרסת המשיבה, היא כי לא היה זכאי לתגמול מאת הרפובליקה הגרמנית גם אילולא ההסכם בינה לבין מדינת ישראל הנזכר בסעיף 1 לחוק וכן אינו זכאי לתגמול על פי החוק הנ"ל.

2. העורר מיוצג בפנינו ע"י בא כוחו עו"ד דוד ידיד.

3. בתצהיר עליו חתם העורר ביום 11.8.10 הוא כתב כי נולד בשנת 1935 בעיר זלתן אשר בלוב ולפי מה שאמר לו אביו בתקופת המלחמה הוא ומשפחתו שהו במקום מגודר שעליו שמרו חיילים גרמנים אשר נשאו נשק. אביו, מדי ערב, היה יוצא מתחת לגדר וחוזר עם מעט מזון על מנת שבני המשפחה יוכלו לחיות. לאחר תקופה ברחה המשפחה והסתתרה בכפרים ערביים ובסוף המלחמה חזרו לביתם.

4. בהודעת הערר נטען כי העורר סבל ממוראות המלחמה בהיותו ילד קטן.

5. העורר החליט שלא לקבל את ההצעה המינהלית וזאת לאחר שבא כוחו הסביר לו ולבנו את מהותה ואת הסיכונים של אי קבלת ההחלטה.

6. בחקירה הנגדית נאמר לעורר שהוא היה צריך להגיש את הערר בשנת 2002 אך הוא טען שלא קיבל את המכתב מיום 27.11.02 שבו נכתב לו שתביעתו נדחתה. עוד נאמר לעורר שבמשך 10 שנים מאז שניתנה ההחלטה הדוחה את תביעתו, הוא לא התעניין בגורל תביעתו ועל כך הוא השיב "שבמשך 9 או 10 שנים עניינה אותי התביעה שלי, חיפשנו מישהו שיטפל בזה ולא היה מישהו שאמר לי שהוא מוכן לטפל בתביעה שלי ואז כשהגיע הזמן של דוד בוקרה". מסתבר שדוד בוקרה הוא אדם, שאינו עורך דין שטיפל כנראה בתביעות של יוצאי לוב. העורר הכחיש שטרם שפנה לעורך דין דוד ידיד הוא פנה לעו"ד יוסף ולדבריו אף אחד לא הזמין אותו לשיחה פרט למר בוקרה. מסתבר שטענה זו לא נכונה על פניה שכן, ב"כ המשיבה הציג לעורר יפוי כח שעליו חתם ביוני 2008 לטובת עו"ד יוסף שמואל. העורר הודה שהוא חתם על יפוי הכח.

בעדותו סיפר העורר כי בהיותו בן 6 או 7 שנים הוא ומשפחתו נכנסו "למחנה סגור וישנו שם, זה היה שדה נטוש, אני קורא לזה מחנה כי זה היה מקום סגור והיתה שמירה בשער ואנחנו היינו ישנים באוהלים ואי אפשר היה לצאת חופשי משם" מכאן, טוען העורר, המקום היה למעשה מחנה סגור. הוא לא זכר כמה זמן הוא ומשפחתו שהו במחנה הסגור, "אולי היינו כמה חודשים במחנה הזה" ו- "היתה שמירה עלינו שמרו עלינו שוטרים או גרמנים או איטלקים אני לא זוכר את הלאומיות שלהם". העורר חזר על מה שאמר בתצהירו כי אביו היה בורח דרך הגדר "הולך לערבים להביא לנו אוכל, תמרים וגזר". העורר הוסיף וטען שהוא ומשפחתו חיו בפחד מהגרמנים ולכן עזבו את השטח המגודר ועברו למקום שנקרא לזדו ושם נרדפו ע"י הגרמנים ופחדו מהם.

7. העורר הגיש תצהיר של בנו משה דאבוש, בן 47 בשעת הדיון בפני הועדה. בתצהירו סיפר הבן כי אביו סיפר לו כי המשפחה היתה במעצר של המשטר וכי במעצר היו יהודים בלבד.

8. הועדה הורתה על הגשת סיכומים בכתב ואכן הצדדים הגישו את סיכומיהם כפי שהועדה הורתה.

9. על פי הוראות החוק, המועד להגשת ערר על החלטת המשיבה הוא 30 יום מיום שהעורר קיבל את החלטת המשיבה ולועדה יש סמכות להאריך את המועד לתקופה של 14 יום (ראה פירוט בנושא זה בסעיפים 39 ואילך של סיכומי ב"כ המשיבה). אין מחלוקת שהערר הוגש ע"י העורר בתאריך 25.10.10.

10. בתצהירו ובעדותו לא מסביר העורר מדוע הגיש את הערר באיחור כה רב, פרט לכך שלטענתו הוא לא קיבל בכלל את החלטת המשיבה נשוא הערר. העורר לא טרח לציין מתי קיבל את החלטת המשיבה שכן, ברור שאם לא קיבל את ההחלטה, לא היה מגיש את הערר.

העורר גם לא הגיש בקשה להארכת מועד וממילא אין מקום להאריך את המועד, מה גם שהאיחור הוא בן מספר רב של שנים. בהודעת הערר כותב העורר באופן מפורש כי בחודש נובמבר 2002 המשיבה דחתה את תביעתו והוא לא טרח להסביר מתי בכל זאת קיבל את הודעת הדחייה.

11. מסתבר שהעורר חתם על יפוי כח לטובת עו"ד שמואל יוסף בתאריך 4.6.08, דהיינו כשש שנים לאחר תאריך המכתב שבו הודע לו ע"י המשיבה שתביעתו נדחתה.

ומיום 4.6.08 עד שהוגש הערר, חלפו למעלה משנתיים. כך שגם לפי גרסת העורר, כפי שעולה מהיפוי כח שנחתם לטובת עו"ד יוסף חלפו למעלה משנתיים מאז שנודע לו כביכול על דחיית התביעה שלו ועד אשר הוגש הערר.

יש לציין כי העורר בעדותו לא אמר אמת כאשר סיפר שלא ניגש כלל לעו"ד שמואל יוסף (ראה דבריו כפי שנרשמו בישיבה מיום 10.1.12) ואילו במקום אחר באותה ישיבה אמר שיכול להיות שעו"ד יוסף פנה בשמו למשיבה. מצד אחד, אם כן אומר העורר שיכול להיות שעו"ד יוסף ייצג אותו ומצד שני, הוא אומר שלא ניגש בכלל לעו"ד שמואל יוסף.

אין מנוס, עם כל הצער שיש בכך, כדי לדחות את הערר שכן, העורר לא הסביר ולא הוכיח מדוע הערר הוגש באיחור כה רב.

בשל גילו של העורר ובשים לב לעובדה שהוא שהה בלוב בזמן המלחמה, וגם סבל מהרדיפות, איננו מוצאים לנכון להטיל על העורר הוצאות ואנו פוסקים שכל צד יישא בהוצאותיו.

ניתנה היום, כ"ג אדר תשע"ג, 5 במרץ 2013, בהעדר הצדדים.

_______________________________________