ד"מ 8155-11-16

לפני בקשה לחיוב התובע בערובה. התובע הנו נתין אריתראה אשר אין מחלוקת כי הועסק בנתבעת 1.

ברקע לתביעה הנוכחית הגיש התובע שתי תביעות קודמות. אתאר בקצרה רבה את ההליכים: בשנת 2014 הוגשה תביעה (ד"מ 64313-12-14) בתביעה התנהלה ישיבת גישור אחת ולאחריה לא התייצב התובע לישיבת הוכחות (אליה התייצבה הנתבעת). התביעה נמחקה תוך חיוב התובע בהוצאות בסך 750 ש"ח. התובע היה מיוצג במהלך ההליך.

בחודש מאי 2016 הוגשה תביעה שנייה (ד"מ 7480-05-16) גם במסגרתה היה מיוצג (בידי עו"ד אחר). התובע לא התייצב לישיבת גישור בתיק ולא הגיב למספר החלטות של בית הדין, בין היתר בבקשה שהוגשה בתביעה זו לחיוב בערובה. לאור זאת, נמחקה גם התביעה השנייה מחוסר מעש והתובע חויב בהוצאות בסך 1755 ₪.

תביעה זו הוגשה בנובמבר 2016 ובה מיוצג התובעע בידי ב"כ דהיום, עו"ד שלישית במספר. ההוצאות בהן חויב התובע בשני ההליכים לא שולמו עד היום.

כעת הוגשה כאמור בקשה לחיוב התובע בערובה בגובה 7500 ₪ לפחות. במקביל הגיש התובע בקשה לביטול החיוב בהוצאות בשני התיקים האחרים בטענה כי זכה בהם לייצוג רשלני וזכויותיו קופחו.

הנתבעת טוענת כי אי תשלום ההוצאות בתיקים האמורים, בצירוף עם נתינותו הזרה של התובע והעובדה שלא מסר כתובת קבועה ומנגד סיכויי התביעה הטובים מצדיקים את החיוב בערובה.

התובע טוען כי החיוב בערובה יפגע בזכות הגישה שלו לערכאות. בתגובתו הוא טוען כי סיכויי התביעה טובים ומכל מקום יש בה משום ראשית ראייה המצדיקה הימנעות מחיוב בהפקדת ערובה- זאת תוך פירוט דוגמאות לכך. בין היתר טוען התובע כי בהגבלת זכות הגישה לערכאות יהיה משום מתן יד להעסקה נצלנית ולקיפוח זכויות קוגנטיות של התובע. עוד נטען כי יחסי הכוחות ומאזן הנוחות נוטים לטובת התובע.

לאחר ששקלתי את הטענות החלטתי שלא להורות על חיוב בערובה, אולם מנגד להתנות את המשך ניהול ההליך בתשלום הוצאות המשפט שנפסקו לחובת התובע בשני ההליכים הקודמים.

אכן, תקנה 116 א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), קובעת כברירת מחדל את חיובו של מי שאינו תושב ישראל בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות. אכן, כטענת הנתבעת, הפסיקה הכירה בעבר בכך שהיסטוריה של אי תשלום הוצאות משפט ובמיוחד בעת שהתובע לא מוסר כתובת מדויקת- הנן עילות לחיוב בהפקדת ערובה.