ד"מ 67247-12-15 טסמה נ' בועת סבון בע"מ

1.התובעת, אישה מבוגרת המתגוררת באשדוד, הועסקה באמצעות הנתבעת כעובדת ניקיון בסניף סופר פארם באשדוד מיום 21.11.10 ועד תחילת פברואר 2012. ביום 9.2.12 או בסמוך לכך קיבלה התובעת מכתב מהנתבעת על שיבוץ מחדש, בו נכתב שהנתבעת התבקשה על ידי הנהלת החנות לסיים את עבודתה באתר, ומתוך כוונה להמשיך ולהעסיקה אצל הנתבעת, הנתבעת מציעה לתובעת מקום עבודה חלופי באותן שעות ובאותם תנאי שכר ועליה להתייצב ביום 13.2.12 בסופר פארם בצומת ביל"ו.

2.התובעת תבעה פיצויי פיטורים בסך של 3,887 ₪; פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך של 2,798 ₪; פדיון חופשה בסך של 881 ₪ ופדיון הבראה בסך של 1,834 ₪. לטענתה יש לראות בהעברתה לעבודה בסניף אחר כהרעת תנאים מאחר שעבדה בכל התקופה אצל הנתבעת באשדוד באותו סניף של רשת סופר פארם ולכן היא זכאית לפיצויי פיטורים מלאים מעבר לפיצויים שהיו אמורים להיות מופרשים ע"פ צו ההרחבה.

3.בכתב הגנתה טענה הנתבעת שמדובר בתובענה טורדנית, קנטרנית, סתמית ומיותרת. לטענתה בשל תפקודה הלקוי של התובעת, זלזולה בעבודה ואיחוריה החוזרים ונשנים הודיעה רשת הסופר פארם שהיא לא חפצה בהמשך העסקתה של התובעת ולכן התובעת התבקשה לעבור לאתר חלופי בסניף סופר פארם בצומת ביל"ו באותם תנאים במרחק נסיעה של 26 דקות באוטובוס. מטבלת המרחקים שצירפה עולה שמרחק מביתה של התובעת לצומת ביל"ו הוא 45 דקות. הנתבעת טענה שלאור סירובה של התובעת להתייצב לעבודתה עליה לשלם לנתבעת דמי הודעה מוקדמת בסך של 3,506 ₪ שאותם יש לקזז מכל סכום שמגיע לתובעת. כן טענה הנתבעת שלזכות התובעת הופרשו לקופת הפיצויים סך של 3,606 ₪ וטענה בכתב ההגנה שאין תחולה לצו ההרחבה בענף הניקיון שנחתם רק ביום 5.2.14 לאחר סיום העסקתה של התובעת. הנתבעת צירפה את תלוש השכר האחרון של התובעת עבור חודש פברואר 2012 בו התובעת קיבלה דמי חופשה בסך של 551 ₪, תשלום הבראה בסך של 1,200 ₪, בתלוש זה לא קוזזה מהתובעת תמורת הודעה מוקדמת. הנתבעת צירפה מסמך פנימי לפיו הפרישה לטובת התובעת 988 ₪ ו-184 ₪ בשתי הפקדות במהלך עבודתה.

4.בפתח הדיון הודיע ב"כ התובעת שיש להפחית מסכום התביעה את ימי החופשה ותשלום ההבראה שקיבלה התובעת בתלוש השכר האחרון, וכן יש להפחית את הסכומים שהופרשו לטענת הנתבעת לקופת פנסיה אם הופרשו. ב"כ הנתבעת הסכים שהיה צריך להפריש לתובעת פנסיה בשיעור של 6% מהיום הראשון לעבודתה ואישר שהופרשו לתובעת לקופת הפיצויים סך של 3,606 ₪ (עמ' 3 שורה 18).

5.השאלות שנותרו במחלוקת: האם יש לקזז מהסכומים להם זכאית התובעת (קופת הפיצויים, הפרשות פנסיה, חופשה והבראה) את דמי ההודעה המוקדמת, והאם התובעת זכאית להשלמה לפיצויי פיטורים מעבר לסכומים שעל הנתבעת היה להפריש בהתאם לצו ההרחבה.

6.התובעת העידה לגבי נסיבות סיום עבודתה, לטענתה לאחר שעבדה כשנה ושלושה חודשים בסניף סופר פארם באשדוד, ביום עבודתה האחרון הייתה חולה, לאחר מכן התקשר אליה נציג הנתבעת שאמר לה לא לבוא יותר לעבודה, ובהמשך קיבלה בדואר את המכתב שעליה להתייצב בסופר פארם בצומת ביל"ו. התובעת העידה שזמן ההליכה מביתה לתחנת האוטובוס ממנה יש לנסוע לצומת ביל"ו הוא 20 דקות, לטענתה בשל מצב הבריאותי ובשל המרחק הרב לא הייתה יכולה לעבור לסניף בצומת ביל"ו. בחקירתה הנגדית לא זכרה התובעת בדיוק מה היה היום האחרון לעבודתה והעידה שלאחר שנאמר לה להפסיק להגיע לעבודה פנתה אל עמותת "ידיד" שפנתה לנתבעת על מנת שהתובעת תקבל את זכויותיה אך פניות עמותת ידיד לא נענו.

7.מטעם הנתבעת העיד מר שרון הרוש שסיפר שהנתבעת קיבלה תלונות ממנהל הסניף באשדוד ולכן הנתבעת החליטה להפסיק את עבודתה באשדוד. לדבריו ב-9.2.12 בעת מתן תלוש השכר מסר לתובעת את המכתב בו נכתב שעליה לעבור לעבוד בסניף סופרפארם בצומת ביל"ו. מר הרוש זכר שהיו פניות מעמותת "ידיד" בעניינה של התובעת אך לא זכר את תוכן הפניות מאחר שלטענתו רוב השיחות נערכו עם הפקידה שלו, שאותה הנתבעת בחרה לא להעיד. מר הרוש אישר שהוא זה שקיבל את התובעת לעבודה בסניף אשדוד, הוא הסכים שהדרך מהבית של התובעת לביל"ו היא לפחות 45 דקות. לדבריו לא יכול היה למצוא לתובעת חלופה יותר קרובה. כשנשאל מדוע הנתבעת לא קיזזה לתובעת הודעה מוקדמת מתלוש השכר האחרון השיב שזה לא בידיים שלו והוא לא מטפל בזה.

8.בסיכומיו טען ב"כ התובעת שגם אם התובעת לא זכרה מה יום העבודה האחרון שלה, האם מדובר ב-6 בפברואר או ב-10 בפברואר אין זה משליך על זכויותיה. ב"כ התובעת חזר על הסכומים שהתובעת זכאית להם וטען שמדובר בהרעה מוחשית בתנאי העבודה והפנה לעובדה שהנתבעת בחרה לא לקזז משכרה האחרון של התובעת את דמי ההודעה המוקדמת.

9.ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו שהתובעת כשלה בגרסה העובדתית. לטענתו נערכה עם התובעת שיחה ב-9 בפברואר באותו מעמד נמסר לה המכתב. לטענתו מצבה הרפואי של התובעת לגביו טענה שלא אפשר לה לעבוד בצומת ביל"ו יוצר בדיעבד לצורך ההליך המשפטי. מה גם שמדובר בעבודת ניקיון, אותה עבודה שעבדה בסניף באשדוד. לטענתו החוק קובע רף של 40 ק"מ שבתוך מתחם זה אין מניעה להעביר את העובד ממקום למקום ולא ניתן לצפות מהנתבעת שהיא חברת כח אדם שלא תנייד עובדים לפי הצורך. כמו כן, טען שהנתבעת התנהגה עם התובעת לפנים משורת הדין בכך שהנתבעת בחרה לא לפטרה אלא הציעה לה עבודה באותם תנאים בסניף של אותה רשת.