YOURDANUS GEBREYESUS נ' בית אבות מונטיפיורי

1.לפניי בקשה לחיוב התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת.

2.הנתבעת טוענת כי מדובר בתביעה משוללת יסוד. נטען כי במידה והתובעת תחויב בהוצאות משפט לא ניתן יהיה לגבותן, כיוון שהתובעת הינה שוהה בלתי חוקית שהסתננה למדינת ישראל בניגוד לחוק ובשל כך שאין לתובעת כתובת ברורה.

3.התובעת טוענת כי יש להורות על דחיית הבקשה.

לטענתה, על פי התקנה הרלוונטית, אי מסירת כתובת אינה עילה לחיוב בהפקדת ערובה. נטען כי התובעת אינה נדרשת להוכיח את כל רכיבי התביעה אלא די בראשית ראייה לקיומם של יחסי עובד ומעסיק והוכחת רכיב אחד מרכיבי התביעה על מנת שלא לחייבה בהפקדת ערובה.

נטען כי הבקשה מהווה ניסיון בחוסר תום לב למנוע מהתובעת קבלת זכויותיה מידי הנתבעת.

במסגרת התגובה, מסרה התובעת כתובת מגורים עדכנית.

4.לאחר עיון בטענות הצדדים להלן החלטתי.

בית הדין הארצי דן בסוגיית הפקדת ערובה וקבע כי זכות הגישה לערכאות היא זכות ראשונית ויסודית המהווה את הבסיס לעצם מהותה של שיטת משפט, באשר היא ואילו החריג לכלל זה הינו בחיוב התובע בהפקדת ערובה לצורך מניעת הגשתן של תביעות סרק. ע"ע (ארצי) 1424/02 פתחי אבו נאסר – Saint Peter In Gallicantu, ניתן ביום 6.7.2003.

5.אף טרם כניסתה לתוקף של תקנה 116א', ניתנה ביד בית המשפט או הרשם בבתי הדין לעבודה האפשרות לצוות על התובע ליתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, זאת מכח אימוץ תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984. ואולם על פי הפסיקה, הפעלת הסמכות נעשתה במתינות, תוך הבאה בחשבון של ייחוד משפט העבודה.

6.תקנה 116א' קובעת כך:

"(א)שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב)היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאתיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.