ד"מ 51951-10-14

התובעת הגישה תביעתה דנן ביום 30.10.14.

בדיון שהתקיים בפני ביום 28.10.15 נקבע כי על התובעת להגיש תצהיר עדות ראשית מטעמה עד ליום 1.1.16, שאם לא כן יהא בית הדין רשאי למחוק את התובענה על הסף לפי תקנה 44(3) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב – 1991 (להלן – תקנות בית הדין לעבודה).

משלא הוגשו תצהירי התובעת במועד ולאור בקשת הנתבעת למחיקת התביעה, עליה לא הגיבה התובעת, ניתן פסק דין ביום 09.05.16 המורה על מחיקת התביעה.

לבקשת התובעת, הורה בית הדין על ביטול מחיקת התביעה, בהחלטה מיום 19.6.16, בה נקבע כי על התובעת להגיש תצהיר עדות ראשית מטעמה לא יאוחר מיום 21.7.16, אך גם במועד זה לא עמדה התובעת.

ביום 4.12.16 הגיש ב"כ התובעת בקשה לדחיית מועד הדיון בטענה כי התובעת לא סרה למשרדיו לשם הכנת תצהיר עדות ראשית.

ביום 11.12.16 ניתנה החלטתי לפיה מוארך המועד להגשת תצהירי התובעת עד ליום 15.12.16, כן צויין בהחלטה כי ככל שתצהירי התובעת לא יוגשו עד למועד זה ישקול בית הדין מחיקת התביעה וחיוב בהוצאות.

ביום 14.12.16 הגיש ב"כ התובעת הודעה לפיה התובעת ניתקה עימו קשר וביקש לבטל את דיון ההוכחות ולקבוע את התיק לעיון לעוד 30 ימים, על מנת שיוכל, עד מועד זה, לעדכן את בית הדין בנוגע להמשך ייצוגה של התובעת.

ביום 10.12.16 הגיש הנתבע בקשה לדחיית התביעה ולחיוב בהוצאות .

מדובר בתיק משנת 2014 בו התובעת עשתה דין לעצמה ולא פעלה בהתאם להחלטות בית הדין ונראה כי זנחה את תביעתה.