ד"מ 51755-06-15 צואפטה נ' ג'אן בע"מ

1.בפניי בקשת הנתבעת לחיוב התובע בהפקדת ערובה כספית בסך 10,000 ₪ לתשלום הוצאותיה ככל שיפסקו לטובתה במסגרת ההליך (להלן: "הבקשה").

2.התובע, תושב השטחים, הגיש בחודש יוני 2015 תביעה כנגד הנתבעת במסגרתה נטען כי עבד עבור הנתבעת החל מחודש אוגוסט 2013 ועד לחודש יולי 2014, וכי בגין תקופה זו זכאי הוא לתשלום פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי חגים, פיצוי בגין העדר הפרשה לקרן פנסיה ודמי נסיעות. התביעה עומדת על סך של 26,437 ₪.

3.הנתבעת טוענת בכתב הגנתה, בין היתר, כי שילמה לתובע את מלוא זכויותיו ואף מעבר לכך. עוד טוענת הנתבעת כי התובע לא פוטר אלא הפסיק את עבודתו כאשר נשללה ממנו האפשרות להמשיך בעבודתו בהוראת השב"כ.

טענות הצדדים ביחס לבקשת הערובה

4.לטענת הנתבעת, התביעה הוגשה ללא כל ביסוס עובדתי מאחר וכל זכויותיו שולמו לו כדין, ולכן סיכויי התביעה קלושים. עוד טוענת הנתבעת כי התובע לא מציין את כתובתו כנדרש בתקנות, וכי אינו מחזיק בנכסים בישראל והוא אף אינו יכול להיכנס לשטחי ישראל כדי לנהל את התביעה. לכן, טוענת הנתבעת כי קיימת סבירות גבוהה שהתביעה תידחה והתובע יחויב בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, אך ייבצר מהנתבעת לגבות את הסכומים שייפסקו היות והתובע הינו תושב הרשות הפלסטינית בה לא יהיה ניתן לאכוף את פסק הדין.

5.התובע טוען מנגד כי בשלב זה אין מניעה ביטחונית לכניסתו לשטחי ישראל, וכי הבקשה נועדה לנצל את מצוקתו הכלכלית ולחסום את גישתו לערכאות.

המסגרת הנורמטיבית

6.תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") קובעת כדלקמן: "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע". הוראה דומה אינה מצויה בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991, אך תקנה זו אומצה על ידי בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 אשר זה לשונו: "בכל ענין של סדר דין שאין עליו הוראה בחוק זה או בתקנות לפיו, ינהג בית הדין בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט צדק".

7.לפיכך, כל אימת שמוגשת בקשה להפקדת ערובה, על בית הדין לשקול האם בנסיבות אותו עניין יש מקום והצדקה לאמץ את הוראות התקנות בעניין ערובה להוצאות בכלל, כמות שהן או בשינויים שייראו לבית הדין (דב"ע נ"ד/9-189 דניאל סוסנוביק נ' מנחם מאור, מיום 22/8/94).