ד"מ 46258-07-15,"מ 47515-07-15

בפני בקשה לחייב את המשיבים (התובעים) בהפקדת ערובה בסך של 30,000 ₪ להבטחת תשלום הוצאות המבקשת (להלן – הבקשה). המשיבים מתנגדים לבקשה. יצוין, כי ניתנה זכות תשובה למבקשת, אך לא הוגשה תשובה חרף חלוף המועד. לפיכך, הגיעה העת למתן החלטה.

טענות הצדדים בתמצית

לטענת המבקשת, המשיבים לא מסרו כתובת בישראל כחובתם על פי התקנות אלא מספר דרכון סודני בלבד. ברור מהתנהלות המשיבים, כי סיכויי המבקשת לגבות הוצאותיה, ככל שתידחה התביעה, הנם אפסיים. על פי ההלכה כאשר התובע מתגורר במקום בלתי ידוע וייתכן אף מחוץ לתחום השיפוט ואין בידו להצביע על נכסים בתחומי מדינת ישראל, יש לחייבו בהפקדת ערובה. מדובר בתביעה מנופחת וטורדנית שמטרתה הטלת דופי במבקשת. הכנת ההליך לדיון כרוכה בעלויות רבות. בתיק אחר חויב עובד בהוצאות אך באת כוחו סירבה להעביר לו את דרישת התשלום. על פי הפסיקה יש לבצע איזון בין זכות הגישה לערכאות לבין זכות הצד שכנגד שלא יצא מפסיד אם התביעה כנגדו תידחה. הואיל ונחתם הסכם פשרה מול קו לעובד ממילא מוצתה זכות הגישה לערכאות.

המשיבים טענו בתגובה, כי המבקשת נוהגת בחוסר תום לב; בכתב ההגנה הודתה המבקשת כי לא שילמה לעובדים פדיון חופשה, דמי הבראה ורכיבים נוספים; המבקשת פיטרה את המשיבים ללא הודעה מוקדמת וללא שימוע והיא מנצלת את כוחה כצד החזק; מדובר בתביעה למימוש זכויות בסיסיות במשפט העבודה; מטרת הבקשה לנצל את חסרון הכיס של המשיבים ולגרום לעיוות דין.

המסגרת הנורמטיבית

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, אומצה על ידי בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט -1969 .

עת מובאת בפני בית הדין בקשה לחיוב בהפקדת ערובה, שומה על בית הדין ליתן משקל לעובדה, כי בתקנות בית הדין לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי. הכלל הוא שאין מקום לחייב תובע בהפקדת ערובה בהעדר נימוקים מיוחדים ( ראה בש"א (ארצי) 768/06 חנה לביא נ' פררה סונט, ניתן ביום 26/11/06, להלן – עניין חנה לביא).