ד"מ 38345-11-13

1.התובעת היא נתינה מאריתריאה שעבדה כעובדת משק במלון בנתניה, בבעלות הנתבעת מס' 2 (להלן – המלון), באמצעות גורמים שלישיים.

2.אין חולק שהתובעת עבדה במלון ממאי 2012 ועד עזיבתה, בנסיבות שנויות במחלוקת, ביום 11.11.2013 (19 חודשי עבודה). גם אין חולק שהתובעת קיבלה שכר שעתי ותלושי שכר שצורפו לכתב התביעה.

3.שלוש שאלות מתעוררות בהליך זה – האם בנסיבות התפטרותה של התובעת, היא זכאית לפיצויי פיטורים, מהם הסכומים להם התובעת זכאית כגמר חשבון ומי העסיק את התובעת.

בהקשר לשאלה האחרונה, יש להבהיר כי לטענת התובעת, יש לראות בנתבע מס' 1 (להלן – אביר) כמעסיק שלה, בעוד שלשיטתו – אין לו יריבות עם התובעת, הוא עבד כשכיר בחברה שנתנה שירותי שכר ללקוחות שונים ולא העסיק באופן אישי את התובעת. עמדת המלון היא כי המלון היה "משתמש" במשולש היחסים ואין לחייבו בחובות המעסיק, אלא את הנתבע, שאף חתם על מכתב שיפוי בכל הנוגע להעסקת עובדים על ידו.

3.נדון ראשית בשאלת הסכומים להם התובעת זכאית בגין העבודה. הצדדים הקדישו את עיקר טענותיהם לשאלת החבות, היינו אם יש לראות במי מהם כמעסיקים של התובעת ולא התייחסו לרכיבי התביעה השונים (למעט התייחסות לשאלת נסיבות הפסקת העבודה, הרלוונטית לתביעה לפיצויי פיטורים).

מעיון בתלושי השכר עולה כי לא בכל החודשים שולם לתובעת גמול בגין עבודה בשעות נוספות, למרות ששעות העבודה הרבות צוינו בתלושים. כמו כן, לא שולמו דמי הבראה, לא נערך ביטוח פנסיוני וגם לא הוצג פנקס חופשה.

בנסיבות אלה, התביעות ברכיבים הבאים מתקבלות:

תמורת עבודה בשעות נוספות (3,246 ₪), פדיון הבראה (3,524 ₪), דמי חגים (2,418 ₪), פדיון חופשה (3,534 ₪) ודמי גמולים לפנסיה (5,428 ₪).

כמו כן, משלא הוצגה הודעה בכתב על תנאי עבודה, בשים לב לפרק הזמן בו התובעת עבדה ולסכום הנתבע, גם התביעה ברכיב זה מתקבלת (3,000 ₪).

4.מכאן נעבור לבחינת נסיבות הפסקת העבודה. כאמור, אין חולק שהתובעת התפטרה. המחלוקת היא בשאלה אם התובעת התפטרה בנסיבות המזכות אותה בפיצויי פיטורים.

על פי המתואר בתצהיר התובעת (סעיפים 10-15), בסוף יום העבודה, ב – 11.11.13, ניגש אליה אמין שהיה הממונה עליה במלון (ועובד של המלון), ואמר לה לא להגיע עוד לעבוד. כשהתובעת ביקשה לדעת מה הסיבה לכך, אמין הפנה אותה לאלי, הוא מר אלי אביבי שהעיד בבית הדין (להלן – אביבי). אביבי מסר לה שתלך הביתה ושתחכה עד שיתקשרו אליה. ביום 17.11.13 התובעת הלכה למשרד, שם פגשה את אביר, שאמר לה שהמלון אינו מעוניין להמשיך להעסיק אותה וכי הוא יחפש לה מקום אחר. באותו מעמד התובעת ביקשה שישלמו לה את הזכויות המגיעות לה עבור העבודה במלון. אביר השיב שלא ישלם וביקש שתעבוד במקום אחר. לאור תשובה זו, התובעת לא המשיכה לעבוד.

על פי עדותו של אביבי, התובעת פנתה אליו בבקשה לצאת לחופשה בת שלושה ימים. לאחר שבקשתה נעתרה, התובעת לא שבה עוד לעבודה במלון. כאשר אביבי פנה אליה וביקש שתחזור לעבודה, התובעת טענה שמצאה מקום עבודה אחר (סעיפים 9-11 לתצהירו).

5.לאחר ששמענו את התובעת מעידה, אנו סבורות כי גרסת התובעת, לפיה התפטרה כיוון שאביר סירב להיעתר לבקשתה לשלם לה את הזכויות בגין תקופת העבודה במלון לא הוכחה.

 התובעת נשאלה על ידי אביר מדוע לא הסכימה לעבוד במקום אחר ולא חזרה על גרסתה בתצהיר. במקום זאת השיבה ש"חיכיתי ולא היה שום דבר אז הלכתי. לא התקשרת ולא חזרת אליי" (עמוד 6 לפרוטוקול, שורה 22). כלומר, לכאורה, התובעת המתינה לשיבוץ במקום אחר, אך אביר לא דאג לשיבוץ כזה. מדובר בגרסה עובדתית שונה מזו שהתובעת מסרה. נדגיש כי כיוון שמדובר בהתפטרות, לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963, ישנה חשיבות מיוחדת להבנת נסיבות ההתפטרות ואם אכן ההתפטרות עונה על התנאים שנקבעו בדין (ר' הנפסק בע"ע (ארצי) 26706-05-11 חיים - טכנובר בע"מ, (10.6.13)). מכל מקום, לאור עדות התובעת בבית הדין, לא שוכנענו כי אכן התפטרה בשל העובדה כי לא שולמו לה הזכויות על פי משפט העבודה המגן.

לאמור לעיל נוסיף כי גרסת המלון, לפיה התובעת היא שביקשה לצאת לחופשה קצרה וממנה לא שבה, לא נסתרה בחקירתו הנגדית של אביבי בבית הדין.

6.זאת ועוד - מקובלת עלינו טענת המלון, לפיה העובדה שחלפו רק ימים ספורים בין ההתפטרות (11.11.13) ובין הגשת התביעה בבית הדין (20.11.13), גם היא מעוררת סימני שאלה לגבי מניעי התובעת עם עזיבתה את העבודה במלון (ר' עדותו של אביבי בעמוד 17 לפרוטוקול, שורות 13-15).

7.לסיכום חלק זה של פסק הדין – התביעה לפיצויי פיטורים נדחית.

8.מכאן נעבור לבחינת השאלה השלישית והיא האם יש לקבל את טענת התובעת כי יש לראות את הנתבעים כמעסיקים במשותף.