ד"מ 38111-12-13 שי נ' אור ציון הסעות

בפנינו כתב תביעה שהגיש התובע ביום 19.12.13 בה עתר לתשלום שכרו לחודש יולי 2013 בסך 5,906 ₪, תוך שצירף תלוש יולי 2013 ולפיו לא קיבל כלל תשלום בחודש זה.

ראוי לציין כבר עתה כי השכר ברוטו של התובע בחודש האמור עומד על סך 5,096.25 ₪ (ולא 5,906 ש"ח כנטען בתביעה).

התובע צירף לתביעתו עותק הסכם עבודה אישי מיום 3.6.13 החתום על ידו.

בכתב הגנתה מיום 3.9.14 הכחישה הנתבעת טענות התובע, צירפה את הסכם העבודה וטענה כי דין התביעה להדחות משניכתה חלק קטן מחובו, הן משנטל על עצמו את האחריות בהסכם העבודה והן משגרם בפרק זמן קצר של כחודשיים עבודה (3.6.13 – 31.7.13) לנזק בגין 3 תאונות.

עוד ראוי להבהיר כי הגם שהשתתפות עצמית לתאונה הראשונה עומדת על סך 6,562 ₪ והגם שקיים נזק נוסף לנתבעת בגין תאונה זו (בלא להתייחס לאובדן ימי עבודה של הרכב והפסד הנחה לאי תביעות בעתיד), ניכתה הנתבעת משכרו אך את הסך נטו של 4,906 ₪.

עוד נזכיר כי גם הסכום שנוכה מתייחס אך ורק לתאונה הראשונה ולא לשתי התאונות הנוספות שנגרמו, שנזקיהן פורטו בכתב ההגנה.

התקיים ניסיון גישור ביום 22.1.15 ומשלא הושגה הסכמה נקבע להוכחות בפנינו להיום.

היום העידו בפנינו התובע ומנהל הנתבעת ובתום הדיון סיכמו טענותיהם.

להכרעתנו

התובע אישר בפנינו חתימתו על הסכם העבודה ובכלל כך התחייבותו [סעיף 5 (ז)] לפיה "באם יגרם נזק לרכב ו/או תאונה והתברר כי הנהג אשם ישא העובד בכל ההוצאות לרבות כקיזוז משכרו."