ד"מ 35254-04-16

1.לפני בקשת הנתבעת לחייב את התובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיה.

העובדות הדרושות להכרעה בבקשה

2. התובע, אזרח סודני, הגיש כנגד הנתבעת תביעה לקבלת זכויות הנובעות מתקופת העסקתו אצלה ומסיומה.

3.הנתבעת עתרה לחיוב התובע בהגשת תצהיר לגבי תוקף אישור השהייה שלו בישראל, האם יש לו כתובת קבועה בישראל והאם הוא בעל נכסים כלשהם בישראל, לרבות חשבון בנק. התובע לא הגיב עניינית לבקשה, על אף שהועברה לתגובתו על-ידי בית הדין. בעקבות זאת, הגישה הנתבעת בקשה זו.

טענות הצדדים

4. הנתבעת מפרטת בבקשתה כי סירובו של התובע להצהיר בדבר המבוקש בבקשתה הקודמת מעידים על כך שלנתבעת לא תהיה כל דרך להיפרע מהתובע, אם תביעתו לא תתקבל או ייפסקו הוצאות לטובתה. נוכח תשובתו המתחמקת של התובע בנושא זה, ונכח ההלה הפסוקה בעניין אי ציון כתובת מגורים בכתב התביעה, מבקשת הנתבעת לחייב את התובע בהפקדת 4,000 ₪ ערובה. סכום זה נקבע, לטענת הנתבעת, מתוך הכרה בחשיבות זכות הגישה לערכאות של התובע.

5.הבקשה הועברה לתגובת התובע, אולם חרף חלוף המועד לא הוגשה תגובתו, והחלטתי ניתנת בהיעדרה.

המסגרת הנורמטיבית

6.המקור הנורמטיבי לחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבעת בבית הדין לעבודה הוא סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט–1969 (להלן-החוק). בית הדין הארצי לעבודה קבע כי על אף שבתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984 המתייחסת לחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע, הרי שבמקרים המתאימים ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנה זו מכוח סעיף 33 לחוק כאמור (ראה דב"ע (ארצי) נד/189–9 סוסנוביק – מנחם מאור, (22.8.1994); דב"ע (ארצי) נה/218–3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391).

7.במסגרת ההכרעה בבקשה להפקדת ערובה, על בית הדין לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל הדין הנתבע לכך שיוכל לגבות את הוצאותיו במידה והוא נגרר להליכי סרק או אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.