ד"מ 26297-02-16

1.הליך זה נפתח בהגשת כתב תביעה ביום 11.2.16. התביעה הועמדה על סך 10,380 ₪.

בכתב התביעה נטען כי התובע זכאי להפרשי שכר מינימום וגמול עבודה בשעות נוספות בסך 10,380 ₪. עוד צוין כי התביעה היא "לחילופין גם" בגין פיצויי פיטורים בסך כולל של 10,380 ₪. בכתב התביעה לא צוינה תקופת עבודתו של התובע אך צוין כי ההעסקה הסתיימה "עקב אי חידוש אשרת עבודתו בישראל".

2.הבוקר הוגשה הודעה על הסכם פשרה לפיו הצדדים הסכימו כי לסילוק סופי ומוחלט של דרישות התובע מכל מין וסוג שהוא כנגד הנתבע בגין העסקתו של התובע אצל הנתבע ובכל הקשור ביחסי העבודה ביניהם ובסיומן ישולם לתובע סך 10,380 ₪ כפיצויי פיטורים, שישולמו במעמד החתימה על הסכם זה בין הצדדים, וכי התובע אף מצהיר כי קיבל את הסכום לאמור לעיל מידי הנתבע.

עוד צוין כי תשלום הסכום הנ"ל יהווה "סילוק סופי ומוחלט של כל תביעות התובע כנגד הנתבע בגל עניין הנובע מיחסי העבודה עמו וסיומם, לרבות: הפרשה לפנסיה, תשלומי שכר עבודה, פיצויי פיטורים, פדיון יומי, ימי חופשה, דמי הבראה, מענק שנתי והפרשות סוציאליות מכח כל הסכם קיבוצי ו/או צווי הרחבה".

הצדדים ביקשו כי בית הדין יתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה דלעיל ללא צו להוצאות.

3.לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה.

פרט 9 לתוספת הרביעית לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969 (להלן – חוק בית הדין), קובע את סמכותו של בית הדין "ליתן פסק דין בנוסח מוסכם אם הסכימו בעלי הדין למתן פסק-דין כאמור, אף אם הסכימו בלי הדין לגופו של עניין בלבד ולא על סכום הוצאות המשפט, וכן ליתן, לבקשת בעלי הדין, תוקף של פסק-דין להסדר פשרה שעשו ביניהם".

השאלה אם ליתן תוקף של פסק-דין להסדר פשרה כאמור נתונה תמיד לשיקול דעתו של בית הדין, ואין בהוראת הדין כמפורט לעיל כדי לחייב את בית הדין לעשות כן. מחובתו של בית הדין להפעיל את שיקול דעתו בזהירות יתרה, ואין הצדקה כי בית הדין יהווה חותמת גומי להסכמי פשרה.

4.בנסיבות המקרה כאן, שעה שכתב התביעה אינו מתייחס למרבית הרכיבים עליהם מוותר התובע כביכול במסגרת הסכם הפשרה, כתב התביעה אינו נוקב בתקופת העבודה ולא ברור מדוע נתבע אותו סכום בגין שני רכיבים שונים (שכר עבודה או שעות נוספות וכן פיצויי פיטורים), כך שגדרי המחלוקת (ובמידה וזו קיימת) לא הובהרו לבית הדין – לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה.

על כל אלה יש להוסיף כי לא צוין בכתב התביעה מקור הסמכות המקומית לדון בהליך, שעה שהנתבע הוא בעל משק חקלאי בישוב כרכום, מכתב התביעה ניתן להסיק כי התובע הועסק בעבודות חקלאיות במשק זה, והישוב כרכום נמצא בתחום השיפוט של בית הדין האזורי לעבודה בנצרת.

5.לכך יש להוסיף את העובדה כי על-פי הסכם הפשרה שבית הדין מתבקש לתת לו תוקף של פסק דין – לא הוסכם כי התחייבויות הצדדים על-פי הסכם זה מותנות במתן תוקף של פסק-דין, ואף הוצהר כי סכום הפשרה משולם או שולם לידיו של התובע במעמד החתימה על ההסכם. לפיכך, אין בהימנעותו של בית הדין ממתן תוקף של פסק –דין להסכם פשרה זו כדי לפגוע בתוקף החוזי של ההסכם (וזאת מבלי לקבוע מסמרות בשאלה אם אכן מדובר בחוזה מחייב).