ד"מ 23494-01-14.01 ינואר 2015

בפני בקשת הנתבעת לחייב את התובע בהפקדת ערובה להוצאות (להלן: "הבקשה"). ב"כ התובע השאיר את הבקשה לשיקול דעת בית הדין.

התובע הגיש לתיק בית הדין תצהיר עדות ראשית מטעמו, אולם לא נחקר בחקירה נגדית, שכן הדיון שנקבע לגביית העדות המוקדמת לא התקיים בסופו של יום נוכח מחדלי התובע ולאחר מכן התובע עזב את הארץ.

ב"כ התובע הודיע לבית הדין כי לא עלה בידו ליצור קשר עם התובע וכי לא ניתן יהיה לזמן את התובע לעדות.

בנוסף, ביום 19/10/14 נפסקו לחובת התובע הוצאות בסך 350 ₪ אשר לא שולמו לנתבעת חרף חלוף המועד הנקצב.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, אומצה ע"י בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט -1969, תוך שנפסק כי בתי הדין לעבודה ינהגו במתינות בעת הפעלת סמכותם האמורה ויביאו בחשבון את הייחוד של משפט העבודה בהפעלתם את התקנה האמורה (דב"ע (ארצי) נה/218 – 3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996).

בבוחנו בקשה כאמור על בית הדין לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות, זכות אשר הוכרה כזכות יסוד מן המעלה הראשונה (ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ פ"ד נא(3) 577) לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו, לא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.

ההלכה המנחה בסוגיית הפקדת ערובה נקבעה בפרשת אבו נסאר שם נקבע, בין השאר, כי עובדת היותו של בעל דין תושב זר, אין בה, לכשעצמה, טעם לחייבו בהפקדת ערובה. במקרה שכזה, יש לברר תחילה האם העובד הזר נמנה על תושבי המדינה החתומה על אמנת האג. במידה ואין התובע נמנה על תושבי המדינה החתומה על אמנת האג– יהיה המעסיק חייב בהוכחת אחד מאלה: התביעה שהוגשה נגדו מופרכת על פניה; יגרם למעסיק נזק של ממש כתוצאה מהגשת התביעה; העובד לא מילא אחר חיובים שהושתו עליו בעבר בפסיקתו של בית הדין.