בן שמשון נ' הלר

התובעת הועסקה על ידי הנתבעים במשק בית. בנוגע לתקופת העסקה זו הגישה התובעת תביעה (סע"ש 44875-12-13 "התביעה הראשונה") על סך למעלה מ81,000 ₪. בין יתר הסעדים בתביעה הראשונה נכלל גם סעד של "הפרשי שכר מביטוח לאומי". במסגרת התביעה הראשונה ציינה התובעת (במסמך מיום 4.5.17 שהוא למעשה כתב תביעה מתוקן) כי "מר הלר דיווח עלי בביטוח לאומי ע"ס 3000 ₪ (מצ"ב דיווח ביטח לאומי) בזמן שמשכורתי החודשית הייתה 5250 ₪ בחודש...דבר שמחוסר הבנתי לא ידעתי כי יהיו לכל השלכות בעתיד ואכן כך..."

התובעת צירפה למסמך זה טופס "דיווחים על עובדים במשק בית" אשר נראה שהורד מאתר המוסד לביטוח לאומי. במסגרת ההליך בתביעה הראשונה התובעת צירפה דפי דיווח נוספים על סכומים ששולמו עבורה למוסד לביטוח לאומי (בין היתר במסגרת תיק פשיטת הרגל שלה אשר נדרשה לגלות לנתבעים)

לאחר שהצדדים בתביעה הראשונה הסכימו למתן פסק דין ללא נימוקים לפי סעיף 79 א לחוק בתי המשפט, ניתן ביום 1.3.15 פסק דינו של כב' סגן הנשיאה (תוארו דאז) אברהמי, לפיו הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 5000 ₪. כן נתכתב כי :"מובהר בזה כי בכך הסתיימו החיובים שבין הצדדים".

באפריל 2016 הגישה התובעת תביעה זו. הסעד המבוקש בתביעה נוגע לדרישה לתשלום חוב מאת המוסד לביטוח לאומי בסך 2076 ₪ אשר צורפה לתביעה. לטענת התובעת המודבר בחוב שנוצר בגין אי תשלום עבורה לתקופה שבין 1.7.10 לבין 31.12.10 תקופה בה עבדה אצל הנתבעים. להשלמת התמונה יובהר כי התובעת הגישה את התביעה בתחילה כבקשה במסגרת התיק בתביעה הראשונה אולם הבקשה נדחתה על ידי כב' הנשיא אברהמי בקביעה כי ההליך בתביעה הראשונה הסתיים ולא ניתן לדון בה.

הנתבעים הגישו כתב הגנה וככלל הם כופרים בחוב. בנוסף, טענתם העיקרית היא לקיומו של מעשה בית דין בתביעה הראשונה, היוצר מחסום לטענתם מפני הגשת התביעה הנוכחית. התובעת טוענת כי נודע לה על החוב רק לאחר מתן פסק הדין ואין הצדקה למנוע ממנה לתבוע בגינו.

ביום 29.5.17 התקיים לפני דיון הוכחות קצר. התובעת טענה ככלל, טענות הנוגעות לעילות וסעדים אשר נדונו והוכרעו כבר במסגרת התביעה הראשונה. מר הלר העיד כי כל התשלומים שולמו וחזר על טענתו למעשה בית דין. לא הייתה מחלוקת כי בתקופה הנטענת בשנת 2010 התובעת הועסקה על ידי הנתבעים.

לאחר ששקלתי בדבר אני סבור כי מתקיים במקרה שלפני מחסום של השתק עילה המונע את האפשרות להושיט סעד לתובעת. אינני מקבל את הטענה כי התובעת לא יכולה היתה לדעת על החוב בעת ניהול ההליך בתביעה הראשונה. התובעת גילתה התמצאות לכאורה בפרטי התשלומים ששולמו לה והייתה לה לכאורה נגישות לכל המסמכים הרלוונטיים באתר המוסד לביטוח לאומי. מכאן שהיה עליה לכלול את הסעדים המבוקשים כבר בתביעה הראשונה ולברר עד תום בטרם הגשתה את קיומם של חובות אלו או אחרים. משעה שניתן פסק דין הקובע מפורשות כי החיובים שבין הצדדים הסתיימו הרי שכך הוא.

הכלל בדבר קיומו של מעשה בית דין גורס כי קיומו של השתק עילה מוכרע בהתאם למבחן זהות העילה ולא למבחן הסעד. עוד נקבע בפסיקה כי לא חייבת להיות זהות בין שני כתבי התביעה המוגשים אלא השאלה היא האם היה בידי התובע לרכז את כל טענותיו במסגרת התובענה הראשונה. כך, אף שבתביעה השנייה נוספו פרטים מסוימים אין בכך כדי לעקוף את מחסום ההשתק כל עוד עוסקות שתי התביעות בעילה שהיא ביסודה זהה.

בענייננו, העובדה שהמוסד לביטוח לאומי בחר להגיש תביעת חוב במועד מסוים לא היא שיוצרת את עילת התביעה אלא עצם קיומו של חוב כאמור ועניין זה צריך ויכול היה להיות מובא לפתחו של בית הדין כבר במסגרת התביעה הראשונה.