ד"מ 14844-08-15

לפניי בקשת הנתבעת 1 (להלן: "המבקשת") לחייב את התובע (להלן: "המשיב") להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה, בסכום שלא יפחת מ 30,000 ש"ח כתנאי להמשך בירור תביעתו (להלן: "הבקשה").

לאחר עיון בכתבי הטענות וכן בבקשה, בתגובה לבקשה ובתשובה לתגובה להלן החלטתי.

טענות הצדדים

1. המבקשת טוענת כי מדובר בתביעת סרק, שסיכוייה קלושים ביותר, אשר הוגשה בחוסר תום לב. עוד נטען כי המשיב, מבקש מקלט, אינו נוקב במען בו הוא מתגורר, לא ברור היכן הוא מתגורר – האם בישראל או מחוץ לתחום השיפוט- ואין בידו להצביע על נכסים בישראל. על כן, ככל שתדחה תביעתו לא תוכל המבקשת להיפרע מהוצאותיה. בנסיבות אלה טוענת המבקשת כי יש לאזן בין האינטרסים של שני הצדדים ולהבטיח במידה מסויימת את זכויות המבקשת, ובכלל זה את זכות הקנין שלה, שהינה זכות חוקתית.

2. המשיב מנגד מתנגד בתוקף לחיובו בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת וטוען, בין היתר, כי אין מדובר בתביעת סרק אלא בתביעה שסיכוייה גבוהים. עוד נטען כי העובדה שהתובע הינו מבקש מקלט אין בה כשלעצמה כדי להביא לחיובו בהפקדת ערובה להוצאות וממילא לא הוכיחה המבקשת אף לא אחד מהתנאים שנקבעו בפסיקה בהקשר זה.

    

   דיון והכרעה

    

   המסגרת הנורמטיבית

    

3. תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, אומצה ע"י בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט -1969, תוך שנפסק כי בתי הדין לעבודה ינהגו במתינות בעת הפעלת סמכותם האמורה ויביאו בחשבון את הייחוד של משפט העבודה בהפעלתם את התקנה האמורה (דב"ע (ארצי) נה/218 – 3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996).