ד"מ 10541-09-15

1.בפנינו בקשת התובעת לשקול ביטול הוצאות משפט על סך 2,000 ₪, שהוטלו עליה בפסק-דין שניתן ע"י מותב זה ביום 17.12.16.

טוענת המבקשת כי על רקע הדברים שאמר רַשם בית-הדין בדיון המוקדם, (לפיהם, משאינה מיוצגת ע"י עו"ד, אין מקום לחייבה בהוצאות כבקשת הנתבעת שם) ביקשה להמשיך בהליך המשפטי.

עוד טענה כי איננה עובדת מספטמבר 2015 (סוף ההריון ושמירת ההריון של ילדה הראשון, שנולד בנובמבר 2015 ולפני כחודש נולדה ילדתה השניה) והמשפחה נשענת על משכורתו של בעלה כחוקר משטרתי.

2.הנתבעת בתגובתה עתרה לדחיית הבקשה, כשהזכירה כי נתקיימו 3 דיונים בהליך, כשהוצע לתובעת כמה פעמים "לרדת" מהתיק וכשהתובעת ובעלה עמדו על ניהולו. ב"כ הנתבעת חזר והזכיר כי ניהול ההליך גורם לנתבעת תשלום בשכ"ט (5,000 ₪ בצירוף מע"מ) ואף על פי כן עמדה התובעת על ניהול ההליך. משכך, אין כל הצדקה / נימוק למחול לתובעת על תשלום ההוצאות.

הדרך לערעור על פסק-הדין אינה זו, תוך שהפנתה לסעיף 81 (א) לחוק בתי המשפט.

בית-הדין התחשב בתובעת (בטעות נאמר בנתבעת) רבות, שעה שלא פסק הוצאות ראויות.

בפסק-הדין קיימת התייחסות ספציפית לסוגיה, תוך הנמקה (ר"א 9085/00 שטרית נ' אחים שרביט; ע"א 769/77 יוסיפוב נ' יוסיפוב; בר"מ 5720/05 יוסף גופר נ' הועדה המקומית פ"ת). כן הפנתה לתקנות 512-511 לתקסד"א.

מששקל בית-הדין השיקולים ונימק קביעתו – אין מקום לבקשה.

3.ולהחלטתנו – 

בפסק דיננו, לאחר דיון בטענות התובעת, לאחר ששקלנו כל שהובא בפנינו, משהגענו למסקנה כי דין התביעה להדחות – וכפי שנתבקש, נדרשנו לשאלת ההוצאות.

אין מדובר בעניין שלא נדון או בהשמטה מקרית. פסיקת ההוצאות קיבלה ביטוי בפסיקתנו לאחר שנשקלו נסיבות ההליך, טענות הצדדים ותוצאותיו.

בכל הכבוד הראוי – אין בבקשה כדי להצדיק ביטול הקביעה לפיה, על התובעת לשאת בהוצאות הנתבעת בהליך.

אך ברי כי לא יכולנו להיות ערים לשיקולי התובעת להמשיך בהליך – אך חזקה כי כבוד הרשם לא אמר כי "לעולם" – לא תחוב התובעת בהוצאות, תהא תוצאת ההליך אשר תהא, אלא התייחס, כמתחייב, לקושיית ההוצאות בהתייחס להליך שהתקיים בפניו בלבד – ובדבריו, לא "צפה פני עתיד".