ד"ט 35048-02-13

1.בפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן בתיק זה ביום 22.2.15, ושבגדרו חוייבה התובעת לשלם לנתבעת סך 18,876 ₪ +מע"מ כדמי טיפול ארגוני, וכן 5,000 ₪ הוצאות משפט.

בפתח הדברים ולמען הסדר הטוב אציין שהבקשה הוגשה תחילה לבית-הדין הארצי. ברם, מאחר שבמועד שבו היא הוגשה טרם התקבל לרישום ערעורה של הנתבעת, והיתה תלויה ועומדת בקשה שהגישה להארכת מועד להגשתו, נקבע שהסמכות לדון בבקשה נתונה לבית-דין זה, ולא לבית הדין הארצי (ע"ע 34906-09-15, החלטת כב' השופטת לאה גליקסמן מיום 14.12.15).

2.לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה, הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. הלכה פסוקה היא עיכוב ביצוע פסק דין הינו בגדר החריג, במיוחד שעה שהבקשה הינה לעיכוב ביצוע חיוב כספי. על המבקש לעכב ביצוע פסק דין שהורה על חיוב כספי לעמוד בשני תנאים מצטברים: האחד להראות שסיכויי ההליך הערעורי שבו נקט הם טובים, והשני שלא יוכל לגבות בחזרה את כספו במקרה שבו אכן יזכה בערעור. מעיון בבקשה עולה שהנתבעת טענה אך ורק לעניין סיכויי הערעור, ולא התייחסה ולו במילה לסוגיית מאזן הנוחות. משכך, ובהעדר כל טענה בדבר קושי עתידי אפשרי לקבל בחזרה את ששולם על פי פסק הדין, הרי שדין הבקשה להידחות, אפילו אניח לטובתה שאכן סיכויי הערעור טובים.

3.למעלה מהנדרש אעיר שהבקשה הנוכחית הוגשה רק ביום 14.12.15, לא פחות מעשרה חודשים תמימים לאחר שניתן פסק הדין. מכתבי הטענות עולה בבירור שהנתבעת החליטה לעשות דין לעצמה ולא לשלם את שחוייבה בו לפי פסק הדין, ורק לאחר שהתובעת נקטה נגדה בהליכי הוצאה לפועל היא הגישה את הבקשה שבפני. לטעמי, יש בכך שיקול נוסף במאזן השיקולים לדחיית הבקשה.

ולבסוף אציין שבתשובה לתגובה שהוגשה היום טוענת הנתבעת טענות כאלה ואחרות בדבר פגמים שנפלו באופן התנהלות התובעת מולה בתיק ההוצאה לפועל שפתחה למימוש פסק הדין, ובכלל זה טענות שלא נמסרה לה אזהרה כדין. ההוצאה לפועל, ולא בית-דין זה, היא הגוף המוסמך לדון ולהכריע בטענה זו. על כן, אין מקום שאבחן אותה ואביא אותה בחשבון במאזן שיקוליי, בין אם נכונה היא ובין אם לאו.

4.סוף דבר, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית. הנתבעת תשלם לתובעת שכ"ט והוצאות משפט בגין הבקשה הנוכחית בסך 1,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ניתנה היום, ה' אדר א' תשע"ו, (14 פברואר 2016), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.