ד.א.ש. אפיקי נדל"ן בע"מ ואח' נ' עירית תל-אביב-יפו ואח'

החלטה

לפני בקשה לסילוק התביעה על הסף.

1. הרקע לבקשה

התובעת/ משיבה- ד.א.ש. אפיקי נדל"ן בע"מ הינה חברה פרטית העוסקת בתחום היזמות והקבלנות. הנתבעת/ מבקשת הינה עיריית תל אביב אשר מוסמכת על פי דין להטיל ולגבות אגרות בנייה והיטל סלילה ותיעול בתחומה המוניציפאלי של תל אביב.

בשנת 2002 רכשה התובעת מקרקעין הידועים כגוש 6954 חלקה 26 ברחוב דיזינגוף בתל אביב (להלן: "הנכס") . עובר לרכישת הנכס- בשנת 1998 , שילמו מוכרי הנכס לנתבעת סך של 318,769 ₪, עבור הסדרת מקומות חנייה, על מנת לקבל היתר בנייה (להלן: "היתר הבניה משנת 1998"). לטענת התובעת, מוכרי הנכס לא מימשו את היתר הבניה בגינו שילמו וזה פקע , אולם התשלום בגינו נשאר בידי הנתבעת ולפיכך, הימחו המוכרים את זכויותיהם להשבת התשלום לתובעת.

2.לאחר קניית הנכס, ביקשה התובעת לקבל היתר בניה לצורך הריסת המבנה בנכס ובניית מבנה חדש תחתיו. בשנת 2005 שילמה התובעת סכום של 263,691 ₪, כפי שנדרשה. לאחר התשלום, ניתן ההיתר המבוקש (להלן: "ההיתר משנת 2005").

3.לטענת התובעת, התשלומים שגבתה הנתבעת בגין קרן חניה ביום 4/2/98 וביום 30/5/05 , ובגין היטל סלילה ביום 30/5/05 ,נגבו שלא כדין ובטלים מעיקרם ולפיכך, על הנתבעת להשיבם.

4. טענות המבקשת

לשיטת המבקשת, אין המשיבה יכולה לטעון כנגד התשלום בגין היתר הבניה משנת 1998, שכן התשלום בעבור היתר זה נוכה מן התשלום אשר נדרש על ידי המבקשת בשנת 2005.

5. וביתר פירוט- מוכר הנכס, מר חיים אונרייך (להלן: "אונרייך") הגיש בשנת 1996 בקשה להיתר בניה. לצורך מתן ההסדר, נדרשה הסדרת תשלום בגין 9 מקומות חנייה אשר היו חסרים בנכס ולפיכך שילם אונרייך תשלום בסך 231,345 ₪ וקיבל תמורתם היתר בניה.

בשנת 2002, לאחר שלא נעשה שימוש בהיתר הבניה, נמכר הנכס למשיבה, אשר קיבלה במקביל המחאת זכות על זכויותיו של אונרייך בנכס.

בשנת 2003, הוגשה מטעם המשיבה בקשה לקבלת היתר בניה. תקפו של היתר הבנייה שניתן בשנת 1998 פג ולפיכך, לצורך קבלת היתר חדש, נדרשה המשיבה להסדיר תשלום בגין 12 מקומות חנייה. כך, על מנת להסדיר התשלום המבוקש- שלמה המשיבה עבור 3 מקומות חנייה ואילו בעבור 9 המקומות הנוספים, ממשה את המחאת הזכות וקבלה היתר בנייה.

זאת ועוד, לטענת המבקשת, אונרייך עצמו, פנה אל משרדיה בשנת 2010 וביקש את השבת הכספים ששילם. מאחר ומי מעובדי הנתבעת לא היה מודע להמחאת הזכות אשר נתקבלה אצלה ואשר ממחה את זכויותיו של אונרייך לידי המשיבה- הושב לו התשלום.

6.המבקשת מבהירה כי הגם שהתשלום הושב לאונרייך, נעשה הדבר לאחר שנוכה לטובת המשיבה. לפיכך- מדובר בהשבה כפולה- שלא פגעה במשיבה שכן זו "נהנתה" מניכוי התשלום, עת נדרשה לשלמו לצורך קבלת היתר בנייה.

7.באשר לדרישת התשלום משנת 2005, טוענת המבקשת כי אף דין עילות תביעה אלה להיות מסולקות על הסף בגין אי מיצוי הליכים והעדר סמכות עניינית.

לשיטתה, תשלום עבור מקומות חנייה כתנאי לקבלת היתר בנייה הינו צורך תכנוני שהסמכות לדון בו נתונה לגופי התכנון- קרי, הועדה המחוזית לתכנון ובנייה ומעליה- לוועדת הערר המחוזית. בפני המשיבה עמדו שתי חלופות - פנייה לוועדה המחוזית לצורך קבלת פטור מתשלום ולחילופין, הגשת ערר לוועדת הערר המחוזית כנגד התניית היתר הבניה בתנאי של התקנת מקומות חניה בנכס. משלא פעלה המשיבה באיזו מהדרכים, מנוע בית המשפט מלדון בתביעה מחמת היעדר סמכות עניינית ואי מיצוי הליכים.

8.יתירה מזאת, אף טענות המשיבה כי החיוב אינו חוקי וכי קיים פגם בחוקיות תכנית ח' אינו מצוי בתחום סמכותו של בית המשפט והיה עליה לפנות לערכאת השיפוט הנכונה.

המדובר בתחום מנהלי גרידא, בו נגזר הסעד מתוצאות הדיון ולפיכך אין לבחון את התובענה וסמכות בית המשפט על פי גובה הסעד הנדרש, אשר מצוי אמנם בסמכות בית המשפט, כי אם על פי מהותה.

9. עוד טוענת המבקשת כי יש לדחות את התביעה בשל חוסר תום ליבה של המשיבה, אשר הגישה את התביעה לאחר שממשה את ההיתר ולאחר שחתמה על כתב התחייבות לפיו מוותרת היא על כל טענה או תביעה כנגד התשלום בעבור הסדרת החנייה.

10. טענות המשיבה, בתמצית