גרשקוביץ ואח' נ' ממה ואח'

פסק דין

לאחר ששמעתי את העדויות עולה כין אין מחלוקת שהתובע אכן ננשך על ידי כלב השייך לנתבעת 1. בנסיבות אלה בהתחשב בהוראת סעיף 41א' לפקודת הנזיקין, ממילא יש מקום לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעת 1 בנזקי התובע. עם זאת, עולה כי באשר לאותם נזקים יש מחלוקת בין הצדדים בעוד התובע העמיד את תביעתו על סך של 21,000 ₪, מנגד עולה מטענות הנתבעות כי לטענתן יש מקום לפיצוי רק בגין הוצאות ממשיות של הנסיעה באמבולנס וכיוצא בזה. עיון בתיק מלמד כי הוצגו הוצאות ממשיות על סך של כ-400 ₪.

בין הצדדים יש מחלוקת במספר שאלות:

בעוד התובעים טוענים כי הנתבעות הסתלקו מהמקום והשאירו את התובע פצוע תוך התעלמות מפגיעתו, נטען מנגד מטעם ההגנה כי הנתבעות סברו שלא נגרמה פציעה של ממש וכי התובע ממשיך לפיכך בדרכו לבית הכנסת באופן שאינו דורש מהן לעשות דבר.

בעוד התובעים טוענים כי ניסיון לברר האם הכלב מחוסן לא הועיל וחמו של התובע לא הצליח לקבל תשובה בענין זה מבני משפחת הנתבעת 1, נטען מנגד, כי כאשר חמו של התובע עלה לדירה סמוכה הוא קיבל תשובה שהכלב מחוסן.

בעוד התובעים טוענים כי בנסיבות אלו נאלצו לחלל את חג יום הכיפורים, לנסוע לבית החולים ולקבל חיסונים ואף לחזור באמבולנס לבית, נטען מטעם ההגנה כי התובעים מטעמיהם ניפחו את הענין ופעלו לקבלת חיסונים על אף שלא היה צורך בכך.

בעוד הנתבעות טוענות כי נעשה נסיון אמיתי ליישר את ההדורים בין הצדדים לקראת סוף החג, וזה נתקל ביחס לא ראוי של התובעים, נטען מנגד כי לא היתה נכונות ליתן פיצוי ממשי. התובעים מסכימים עם זאת, כי בתחילה לא רצו להכניס את נציגי הנתבעות לביתם ורק לאחר מכן התרצו.

לאחר ששמעתי את הטענות התרשמתי כי בחלק מהנושאים חלה ככל הנראה אי הבנה בין הצדדים. בהקשר זה ראוי לציין כי התובע אינו דובר עברית על בוריה ושפתו היא ספרדית. התרשמתי כי בעת האירוע בעוד התובע התרעם על הנשיכה ופנה לבית הכנסת לקבלת טיפול ראשוני, הנתבעות לא התעלמו או זלזלו בפגיעתו אלא התרשמו שלא היתה פגיעה ממשית ומטעם זה לא ליוו אותו ועזבו את המקום לאחר זמן מה בסוברן שמדובר בענין של מה בכך.

חמו של התובע עלה לבית משפחת הנתבעת 1 כדי לברר האם היה חיסון, בענין זה לא הובא לעדות לא חמו של התובע ולא החם של הנתבעת 1 שעימו שוחח וכל העדויות שנשמעו הם ממילא בגדר עדות שמועה בלבד.

התרשמותי מהצדדים היתה כי התובעים היו היסטריים מהפגיעה וככל הנראה מטעם זה גם אם נענו שהכלב מחוסן לא הבינו את התשובה ולא היו שקטים באשר לפגיעת התובע, שהינו אדם מבוגר אשר אף עבר התקפי לב. לא התרשמתי כי הפניה לבית החולים כמו קבלת החיסונים, על הכאב הכרוך בכך, נעשו רק כדי לנפח את הנזק. התרשמתי כי התובעים פעלו מתוך חשש אמיתי לבריאותו של התובע 1.

מהעדויות עולה כי עיקר הנזק התרכז ביום החג וביום או יומיים סמוכים לאחר מכן עת נאלצו לפנות למשטרה, ולמשרד הבריאות עד שקיבלו את התשובה המרגיעה שהכלב מחוסן.

באשר לפגיעה לגופה, הוצגו תמונות וניכר שאכן היתה נשיכה וממילא כאשר הננשך אינו יודע אם הכלב מחוסן, ניתן להבין את פנייתו הדחופה לבית החולים לקבלת טיפול.

התובעים לא הציגו ביחד עם התביעה חוות דעת רפואית וממילא ההנחה כי היא לא נותרה פגיעה, ואותה נשיכה חלפה תוך מספר ימים.

באופן כללי אציין כי התרשמתי שהתובעים הפריזו בעוגמת הנפש אותה ניסו לתאר, ואף שאין מקום לזלזל בחרדה בה היו מצויים, ובכאב הכרוך בטיפולים לגופם, אין מקום לטענות שהושמעו בדבר צורך לשקם את החיים ולהחזיר אותם למסלולם. אין גם מקום לטענות בדבר הצורך בטיפולים פסיכולוגים, ובמיוחד כאשר לא הוצגו ראיות לקבלת אותם הטיפולים.

בין הצדדים יש מחלוקת מי בדיוק נכח במקום בעת הנשיכה, והאם היתה במקום גם הנתבעת 1 או רק חברה נוספת, אינני מוצאת מקום להכריע במחלוקת זאת שכן אינני סבורה שהיא נדרשת לפסיקה.

לאחר ששקלתי את הראיות שנשמעו, והתרשמותי הישירה מהעדים שהעידו, באשר לאירוע שהיה במקום, אני מוצאת להורות כי הנתבעת 1 כבעלת הכלב תפצה את התובעים כדלקמן:

1.החזר המונית בסך 388 ₪, כאשר סכום זה נושא ריבית והצמדה מיום 1.11.08 ועד ליום התשלום בפועל.

2.סך של 500 ₪ כפיצוי גלובלי בגין הוצאות מוערכות לנסיעות נוספות, לתרופות ככל שנדרשו, ולדואר שנשלח וזאת על בסיס חומר שצורף לתביעה.

3.סך של 2,000 ₪ פיצוי בגין כאב וסבל בהתחשב בכלל נסיבות הענין ובמשך הזמן של האירוע כולו והמועד בו אירע.

בנוסף תשלם הנתבעת 1 בגין הוצאות משפט סך של 250 ₪.