גרשון נ' הלוי

פסק דין

1. התובע הגיש תביעה זו נגד הנתבע, בה ביקש לחייבו לשלם לו סך של 9,000 ₪ ואת תביעתו סומך התובע על הטענות העיקריות הבאות:

א. א) התובע שכר נכס מהנתבע, למטרת ניהול פיצרייה (להלן:"המושכר") ולטענת התובע, הסתיימה תקופה השכירות ביום 1.3.12.

עוד טוען התובע, שבמעמד ההסכם הבטיח הנתבע להגיע לחברת החשמל ולהעביר את המושכר חזרה על שמו לשם תשלומי חשבונות החשמל, אך לתדהמת התובע, הגיעו אל ביתו ביום 11.11.12 מהוצאה לפועל ובעקבות כך, התקשר התובע לחברת החשמל והתברר לו, שיש חוב בסך של 9,679.10 ₪.

ב) הנתבע, אשר קיבל את כל ההתכתבויות מחברת החשמל לגבי החוב, לא עדכן את התובע בדבר קיומו של חוב על מנת שיוכל להסדיר החוב ולחסוך את עוגמת הנפש בהגעת הוצאה לפועל.

לאחר הגעת אנשי ההוצאה לפועל, פנה התובע אל הנתבע, אך הנתבע התנער מכל תשלום, לא הסכים לדבר עם התובע או להגיע להסכמה שכל צד ישלם את חלקו.

ב. א) התובע בדק בחברת החשמל את התאריכים, שהוא עדיין החזיק במושכר – עד יום 1.3.12- ומצא שהחוב שלו מסתכם בסך 3,787 ₪ ולכן, לטענת התובע, על הנתבע לשלם את היתרה בסך של 5,892.10 ₪.

ב) למרות חישובו הנ"ל של התובע, לא הסכים הנתבע לשלם את חלקו ולאור אי תשלום החוב, נשא חוב זה קנסות וריביות והגיע לסך של 11,072 ₪ והיות והנתבע סרב לשלם – שילם התובע סך זה ולכן, היות והתובע סבור, שהוא שילם גם את חלקו של הנתבע, הגיש הוא תביעה זו לחייב את הנתבע לשלם את חלקו בסך של 5,892.10 ₪ בתוספת סך של 3,107.90 ₪ עבור עוגמת נפש ובסה"כ 9,000 ₪.

2. הנתבע סבור,שיש לדחות את תביעת התובע, בהעלותו של הנימוקים העיקריים הבאים:

א. א) כפי שציין התובע, נסתיימה תקופת השכירות לפני תום תקופת השכירות והתובע אף הסכים לוותר על דמי השכירות של חודשים ינואר, פברואר והתובע התחייב לשלם עבור ארנונה ואת חוב החשמל.

התובע הוא זה אשר הבטיח לנתבע, שהוא יסגור את העברת המונה של חברת החשמל עם השוכר החדש, שהוא בעצמו הביא והנתבע אף הסכים להחלפת השוכרים על מנת להקל על מצוקתו של התובע.

ב) עוד טוען הנתבע, שבטרם שכר התובע את המושכר, היה שוכרים אחרים במושכר והשוכר הקודם הלך יחד עם התובע לחברת החשמל והעבירו את המונה ע"ש התובע מתאריך 8.12.10 ובאותה עת, גם שולם החשבון הסופי ליום 8.12.10 – שזה יום העברת החוזה ע"ש התובע ולכן, מיום זה ואילך חלים תשלומי החשמל על התובע בלבד.

3. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, כפי שאלו באות לידי ביטוי בכתבי הטענות ולאחר ששמעתי את הצדדים עצמם ולאחר שעיינתי גם במסמכים שצורפו לכתבי הטענות ואשר הוגשו במהלך הדיון, הגעתי למסקנה, שדין התביעה להידחות – זאת לאור הנימוקים הבאים:

א. א) מתביעת התובע עולה, שהוא שכר (ולא השכיר, כפי שציין בתביעתו) המושכר מהנתבע ועוד עולה מכתב התביעה, שתקופת השכירות נסתיימה ביום 1.3.12.

התובע לא צרף לכתב התביעה חוזה שכירות, ברם מכתב ההגנה עולה, שבין התובע ובין הנתבע נערכו שני הסכמי שכירות: אחד לתקופה של שנה, החל ביום 1.1.11 וכלה ביום 31.12.11 וחוזה שני, הממשיך את החוזה הראשון לתקופת שכירות נוספת של שנה, החל ב- 1.1.12 וכלה ב- 31.12.12.

ב) אין חולק בין הצדדים, שהייתה הסכמה ביניהם, שהתובע יפסיק את תקופת השכירות ביום 1.3.12 –מספר חודשים בטרם תמה תקופת השכירות על פי החוזה מיום 1.1.12.

ב. א)התובע לא סתר את טענתו של הנתבע, שבעת שהמושכר עבר לידיו מהשוכרים הקודמים, הוא הלך יחד עם השוכר הקודם לחברת החשמל להעברת המונה על שמו, לכן, ידע התובע שעליו לפנות שוב לחברת החשמל ולהודיע על הפסקת השכירות מיום 1.3.12 ואילך.

התובע לא הוכיח, שאותו חוב, שהוא למעשה שילם בפועל ואשר שולם לאחר הפעלת הליכי גבייה נגדו, אינו חוב מהתקופה שהוא החזיק במושכר.

ב) כפי שעולה מטענות הצדדים, מוסכם עליהם, שהתובע פינה המושכר בטרם תום תקופת השכירות והתובע גם לא סתר את טענת הנתבע, שסוכם עמו, שהתובע יפנה יחד עם השוכר החלופי, שהוא עצמו הביא, לפנות לחברת החשמל.

התובע מפנה את בית המשפט לאישור עליו חתמו הצדדים למשפט זה, לפיו אישר הנתבע, שאין לתובע כל התחייבות לנתבע לחברת חשמל מתאריך 1.3.12 (ראה ת/1) ואכן אישור זה מדבר על התחייבות מיום 1.3.12, אך התובע לא הוכיח היעדר חוב עד למועד זה.