גרמייזא נ' עדס

החלטה

לפניי בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש (להלן: "הכונס"), על החלטות כב' רשם ההוצל"פ אבי כהן מימים 27.5.10, ו – 31.1.10, אשר עניינן גובה החוב בתיק ההוצל"פ וכן שיעור שכ"ט של הכונס.

בהתאם להחלטתי מיום 7.6.10, הוגשה תגובה בכתב לבקשה מטעם המשיבה.

המבקש אף הוסיף והגיש תשובה לתגובת המשיבה.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שלפניי, ובחנתי טענות הצדדים מצאתי כי דין הבקשה למתן רשות ערעור שהגיש המבקש, להידחות.

ראשית אציין כי אינני נדרש לבר"ע שהגיש המבקש על החלטת הרשם מיום 31.1.10, המבקש כבר הגיש בפניי בר"ע על החלטה זו בתיק רע"צ 11959-02-10, וזו נדחתה על ידי בהחלטתי מיום 18.4.10, לאחר שסברתי שזו הוגשה טרם זמנה. כפי שלמדתי מהנספחים שצורפו לכתב התגובה שהגישה המשיבה, על החלטתי האמורה הגיש המבקש בר"ע לבית המשפט המחוזי (ראה נספח י' לתגובת המשיבה).

לפיכך, החלטתי זו תתייחס רק להחלטת הרשם הנכבד מיום 27.5.10, בעניין שכ"ט הכונס.

הרקע והשתלשלות האירועים פורטו כדבעי בהחלטת הרשם מיום 31.1.10, ולא מצאתי לשוב ולחזור על הדברים.

החלטת הרשם היה מפורטת ומנומקת כדבעי, ואין לי לחזור ולהפנות לנימוקים אשר עומדים בבסיסה.

החלטת הרשם נשוא הערעור, ניתנה כאמור בבקשת הכונס לקבוע את שכרו בשיעור של 52,616 ₪, בתוספת מע"מ.

את קביעתו של הרשם הנכבד שלא להוסיף ולפסוק לכונס שכ"ט, נימק הרשם כדלקמן:

שאלת שכ"ט עו"ד לב"כ הזוכה עלתה ונידונה במסגרת ההליך שניהלו הצדדים בע"א 1699/04.

במסגרת טענת הפרעתי שנידונה בפני כב' הרשם יעקובי מאשר הזוכה מפורשות כי הסך של 40,000 ₪, אשר נפסקו לטובתו והועברו אליו בפועל במסגרת ההליך הערעורי הנ"ל, הינן בגין הוצאות.

במסגרת ההליך הערעורי הנ"ל, קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט והסכימו על גובה החוב המירבי ואף הסכימו על סכום ההוצאות (כולל שכ"ט עו"ד) שייפסק לזוכה ויועבר אליו מתוך כספי הפיקדון שבביהמ"ש.

בפסק דינו מיום 20.3.06, קבע בית המשפט של הערעור לקצוב ולהעמיד את סכום ההוצאות ע"ס של 40,000 ₪. קביעה זו נעשתה לאחר שהצדדים העלו טענותיהם בפניו , לרבות בעניין זה.

לאחר שבית המשפט של הערעור אמר את דברו לגבי החוב ולגבי הוצאות הזוכה, אין מקום לפסוק הוצאות נוספות ובכללן שכ"ט כונס.

בנסיבות בהן נושא הוצאות הכינוס הועלו והוכרעו בפני בית המשפט בהליך הערעורי, ספק אם מוסמך בכלל רשם ההוצל"פ לפסוק הוצאות נוספות או שכ"ט כונס נוסף.

מעבר לאמור הוסיף הרשם וציין כי ישנו טעם לפגם בעיתוי בו הועלתה בקשת הכונס, אשר לא הוגשה במסגרת הליך קודם שנערך בפני הרשם בו נקבעה יתרת החוב לתשלום וסגירת התיק. הרשם הנכבד הוסיף וציין כי ראוי היה שלכל הפחות היה אז מודיע הכונס על כוונתו להגיש בקשה מעין זו. עוד הוסיף הרשם וציין כי עיקר זמנו ומירצו של הכונס הוקשו להליכים בתיק זה בכובעו כב"כ הזוכה ולא בכובעו ככונס, כאשר דירת המגורים לא פונתה בפועל על ידי הכונס ומעולם לא ננקטו הליכים ממשיים למכירתה.

לשון הסכמת הצדדים בבית המשפט של הערעור אף היא מלמדת על הכוונה שהתשלום הסך המרבי, ישחרר את המשיבים מתשלום הוצאות נוספות. מאחר ובסופו של יום שילמו המשיבים את הסך המירבי, לאחר הליכי פרעתי מוסכמים ועוד וללא צורך במימוש הדירה שבכינוס, אין להשית עליהם הוצאות נוספות.

שבתי ועיינתי בפסק דינו של בית המשפט של הערעור מיום 29.1.06, וכן בפסק דינו מיום 20.3.06, ולא מצאתי כי נפל פגם בהחלטתו של הרשם הנכבד.