גרמה נ' מנשריאן

החלטה

בפני עתירת התובע להתיר לו שלא לגלות את קלטות ותמלילי שיחות שהוקלטו בעניינם של הצדדים וזאת עד לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית מטעם הצדדים.

עניינה של תביעה זו היא דירת מגורים ברחוב שמעיה 24/13 באלעד, אשר התובע הינו לכאורה בעל הזכות להירשם כבעליה (להלן: "הדירה").

בכתב התביעה נטען כי הצדדים התקשרו ביניהם בזיכרון דברים ביום 29.11.2009 במסגרתו התחייב הנתבע למכור לתובע את הדירה בתנאים הנקובים באותו זכרון דברים.

לשיטת התובע , פעל הנתבע בחוסר תום לב על מנת להניע את הנתבע מלהשלים את רכישת הזכויות ויש לחייבו בקיום התחייבויותיו לרבות רישום הזכויות על שם התובע, וחיובו בגובה ההשתתפות העצמית הנקובה בזיכרון הדברים.

בהמשך הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה לרבות על דרך של הגדלת שיעור הפיצוי עקב טענתו של הנתבע כי מכר את הזכויות לצד שלישי.

בכתב ההגנה טען הנתבע כי פעל בתום לב ובשקיפות מלאה שעה ששטח בפני התובע את כלל הנתונים הידועים לו ביחס למצבה הרישומי של הדירה. עוד נטען בכתב ההגנה כי היה זה התובע אשר ביקש לשקול את צעדיו בשנית וממילא לא פעל בהתאם להוראות זיכרון הדברים שנחתם בין הצדדים, עד כדי ביטולו.

במסגרת הבקשה טען המבקש כי יש בתמלילים ראיות ברורות אשר יהא בהן כדי לסתור את טענות הנתבע וכי גילוים של התמלילים בשלב הזה, יכול ויאפשר לנתבע לסכל את חשיפת האמת.

במסגרת התגובה התנגד המשיב וטען כי ככל שיש ממש בטענות המבקש על היות הקלטות ראייה המפריכה את טענותיו העובדתיות של הנתבע, הרי שאלו לא ישתנו עקב גילוין כבר בשלב זה וכי כל מטרת הגשתה של בקשה זו, בדומה לבקשות אחרות היא התשת המשיב וניהול הליך שלא בתום לב.

הוסיף המשיב וטען כי פסק הדין אליו הפנה המבקש בבקשתו, כלל אינו רלוונטי למקרה הנדון והאמת משתקפת מתוך כתב הגנתו של המשיב.

במסגרת החלטת ביניים, מצאתי להורות על העברת הקלטות והתמלילים לעיוני.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, ונתתי דעתי לתמלילי ההקלטות, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי. טעמיי להלן.

השאלה המהותית הניצבת בפני הינה שאלת עיתוי גילוי התמלילים. דהיינו, האם יגולו אלו לנתבע, קודם או לאחר הגשת תצהיר עדותו הראשית.

תקנה 158 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984, קובעת את "דרך המלך" ביחס לסדר הטיעון והבאת הראיות ובמסגרתו על התובע, העותר, לגלות ראיותיו ראשון.

תקנה זו אינה עומדת בריק ונלוות אליה תקנות נוספות שעניינן גילוי ועיון במסמכיו של כל צד.

נקודת המוצא הינה כי על התובע לגלות את מכלול ראיותיו, בבחינת ניהול ההליך "בקלפים גלויים", כאשר אין הוראות הדין או בתי המשפט עושים אבחנה, לצורך כך, בין מסמך "מועיל" ל"מזיק".

ואולם, לכל כלל יש חריגים.

שיקול הדעת נותר על שולחנו של בית המשפט תוך בחינת השאלה האם גילוי הראייה המסוימת, נשוא הבקשה, בשלב המקדמי, יכול ותסכל את יכולתו של בית המשפט לחשוף את האמת.

(בעניין זה ראה רע"א 10551/02 המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") נ' אבוטבול (טרם פורסם), וכן רע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת היישוב חב' לביטוח בע"מ פ"ד נה(1) 515).

כך מצא בית המשפט העליון כי ייתכנו המקרים בהם האינטרס של גילוי האמת יביא לסטייה מאותה "דרך מלך" דיונית, תוך שבית המשפט סולל דרך אחרת, חלופית, ביחס לתיק הפרטני המונח בפניו.