גרינפלד נ' בן אהרון

פסק דין

בפני תביעה קטנה בגדרה מבקשת התובעת כי אורה לנתבע להשיב לה סך של 2,400 שמסרה לו, לטענתה, כ"שיק ביטחון" במסגרת משא ומתן בנוגע לשכירות של דירת מגורים בבני ציון (להלן – הדירה).

בכתב התביעה נטען כי התובעת פנתה אל הנתבע בעקבות מודעת שכירות שפרסם ונפגשה עמו בדירה ביום 14.5.09. הדירה נשאה חן בעיני התובעת, אך בקשה שהות טרם תחתום על חוזה שכירות. לטענת התובעת, הנתבע ביקש ממנה שיק פיקדון שיוכיח את רצינותה אך הדגיש כי השיק יוחזר לה אם תודיעו כי אינה חפצה לשכור את הדירה. בעקבות מצג זה מסרה התובעת לנתבע שיק ביטחון על סך 2,400 ₪. ביום 21.5.09 נפגשו התובעת והנתבע ובמעמד זה הודיעה הנתבעת לתובע כי אינה חפצה עוד לשכור את הדירה. הנתבע אמר לתובעת כי השיק יוחזר לה, אך לפי הצעת אבי התובעת הוסכם בין הצדדים כי התובעת תודיע לנתבע את עמדתה הסופית בתוך יומיים. יומיים לאחר מכן הודיעה התובעת לנתבע כי באופן סופי אין היא חפצה בדירה. התובעת ניסתה לתאם עם הנתבע את החזרת השיק, אך ללא הועיל, וזמן קצר לאחר מכן למדה לדעת כי השיק הופקד עוד ביום 15.5.09.

בכתב ההגנה שהגיש הנתבע נטען כי התובעת ביקרה בדירה עוד ביום 11.5.09, וביום 13.5.09 הודיעה סופית על רצונה לשכור את הדירה. הצדדים אכן נפגשו ביום 14.5.09, אך לדברי הנתבע באותו מעמד ביקש הוא מהתובעת ערובה כספית לכך שאמנם תתקשר עמו בחוזה, וזאת משום שתקופת השכירות אמורה היתה להתחיל ביום 1.6.09. הנתבע טוען כי הסך של 2,400 ₪ נמסר לו כתשלום על חשבון דמי השכירות. עוד טוען הנתבע בכתב הגנתו כי התובעת נתבקשה על ידו באותו מעמד לחתום על הסכם שכירות שהציג לה, אך היא בקשה לאפשר לאביה לעיין בהסכם. ביום 21.5.09 – כך הנתבע – הגיעה התובעת לחתום על ההסכם, אך לא עשתה כן ובקשה שהנתבע יתיר לה לבטל את ההסכם, והוא נאות לעשות כן עד ליום המחרת, 22.5.09, בשעות הצהריים. רק ביום 26.5.09 הודיעה התובעת לנתבע כי היא מגיעה אליו על מנת לקבל את הכסף ששילמה, אך לכך סירב והודיע לה כי הכסף יוחזר רק אם הדירה תושכר לאחר מיום 1.6.09.

בעדותה לפני חזרה התובעת על עיקרי טענותיה המפורטות בכתב התביעה. התובעת הדגישה בעדותה כי השיק שמסרה ביד הנתבע היה שיק פיקדון שנועד להוכיח את רצינות כוונותיה, וכי הנתבע אמר לה מפורשות, הן ביום 14.5.09 והן במגעים שקיימה עמו לאחר מכן, כי אין כל בעיה להחזיר לה את השיק. בחקירתה הנגדית אישרה התובעת כי ראתה את הנכס קודם ליום 14.5.09 וכי הנכס נשא חן בעיניה. התובעת הסבירה בעדותה כי בסופו של דבר החליטה לא לשכור את הדירה בעיקר בשל מיקומה.

הנתבע בעדותו טען כי ביקש מהתובעת בטוחה כספית משום שתקופת השכירות אמורה היתה להתחיל ביום 1.6.09, ומשום שקיבל את אותה ערובה נמנע מלהשכיר את הדירה לאחר. הנתבע עמד על דעתו כי לא אמר לנתבעת שישיב לה את כספה ללא תנאי, אך אישר כי היה מוכן להחזיר לה את הכסף לוּ היתה מודיעה לו עד ליום שישי 22.5.09 בשעות הצהריים כי אין ברצונה לחתום על ההסכם.

לאחר ששמעתי את עדויות התובעת והנתבע ועיינתי בכתבי טענותיהם ובנספחים אשר צורפו להם, באתי לכלל מסקנה כי בין הצדדים לא נקשר חוזה לשכירת הדירה. מעדויות שני הצדדים עולה בבירור כי לא היתה גמירוּת דעת מצד התובעת, ואף כי הדירה נשאה חן בעיניה היא לא היתה מוכנה לחתום על נוסח ההסכם שהעביר לה הנתבע. התנהגותה של התובעת במועד מסירת השיק בידיו של הנתבע ולאחר מכן מלמדת כי לא גמרה בדעתה להתקשר בחוזה עמו. יתרה מכך, עיון בהסכם שהעביר הנתבע לתובעת מלמד כי הצדדים לא סיכמו ביניהם באופן מלא את פרטיה המהותיים של העסקה, לרבות תקופת השכירות ואופן התשלום.

עוד אני קובע כי השיק שהפקידה התובעת בידי הנתבע ביום 14.5.09 לא ניתן על חשבון התמורה החוזית, אלא כערובה לרצינות כוונותיה של התובעת. ראינו לעיל כי בין הצדדים לא נקשר הסכם מחייב. יתרה מכך: הנתבע אמנם טען בכתב הגנתו שהשיק נמסר לו על חשבון התמורה, אך לא חזר על עמדה זו בעדותו, ולמעשה אישר כי נטל את השיק מאת התובעת על מנת שאם לא תתקשר עמו בחוזה לא ייגרם לו הפסד ממון בזמן שהדירה אינה מושכרת. אמור מעתה: את השיק על סך 2,400 ₪ מסרה התובעת לנתבע כחלק מהמשא ומתן החוזי ולא במסגרת החוזה. השיק היה אפוא "שיק פיקדון", כפי שטענה התובעת.

בצד זה, התובעת לא הוכיחה כי הנתבע הבטיח לה כי הפיקדון יוחזר לה בכל מקרה, ומניסוח שאלותיה לנתבע בחקירה נגדית (עמ' 3 ש' 18) ניתן להבין כי היא מאשרת שלפחות בשלב מסוים איפשר לה הנתבע לבטל את העסקה עד ליום שישי בצהריים.

נותרה השאלה מה דינו של הפיקדון שמסרה התובעת בידי הנתבע לאחר שהודיעה לו כי לא תתקשר עמו בחוזה לשכירת הדירה.

תכליתו של הפיקדון היתה לקבע את רצינותה של התובעת ולשפות את הנתבע על נזקים שייגרמו לו במקרה שהתובעת לא תתקשר עמו בחוזה. הצדדים לא קבעו מה יעלה בגורלו של הפיקדון במצב כזה והאם כולו או רק חלקו ישולם לנתבע.

הנתבע הוכיח כי בפועל השכיר את הנכס רק מיום 4.7.09, ולכן נגרם לו נזק בשיעור הדומה לשיעור הפיקדון. אלא, שכאמור לעיל הנתבע היה מוכן להשיב לתובעת את כל כספי הפיקדון אם רק תודיע לו עד ליום שישי 22.5.09 כי לא תתקשר עמו בחוזה. אמנם התובעת הודיעה לנתבע באופן סופי כי כוונותיה השתנו רק בתחילת השבוע שלאחר מכן, אולם איני סבור כי מחדל זה מצדיק לפצות את הנתבע במלוא כספי הפיקדון, בוודאי כאשר הצדדים לא קבעו במפורש כיצד יש לנהוג בפיקדון.

במכלול נסיבות העניין, ובשים לב לנזקיו של הנתבע ולהתנהגותו ומצגיו כלפי התובעת, אני מעמיד את שיעור הפיצוי לו היה זכאי עקב החלטתה של התובעת לא לשכור את הדירה על סך של 1,000 ₪. מכאן יוצא כי על הנתבע להשיב לתובעת סך של 1,400 ₪.

סיכום

החלטתי לקבל את התביעה בחלקה ולהורות לנתבע לשלם לתובעת סך של 1,400 ₪ בתוספת הוצאות בסך 100 ₪, ובסך הכול – 1,500 ₪.

ניתן היום, א' אדר תש"ע, 15 פברואר 2010, בהעדר הצדדים.