החלטה
לפניי בקשה למתן רשות ערעור שהגיש המבקש – החייב, על החלטתו של כב' ראש ההוצל"פ הרשם עדי סומך מיום 20.12.09, שניתנה בבקשת המשיב – הוא הזוכה, להגדלת צו החיוב החודשי לכדי סך של 20,000 ₪ לחודש.
בהתאם להחלטתו העמיד רשם ההוצל"פ את צו חיוב התשלומים החודשי של המבקש, על בסיס אומדנה, ע"ס 10,000 ₪.
בהתאם להחלטתי מיום 19.4.10, הוגשה תגובה לבקשה מטעם המשיבה.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות המפורטים שלפניי, ובחנתי טענות הצדדים, לא מצאתי כי נפל פגם בשיקול דעתו של הרשם הנכבד המצדיק התערבותי ולפיכך, דין הבקשה להידחות.
כפי שעולה מההחלטה נשוא הערעור, זו ניתנה על ידי ראש ההוצל"פ הנכבד לאחר שנערכה למבקש חקירת יכולת, ולאחר שהרשם הנכבד בחן ושקל הנתונים שהוצגו בפניו, בעיון רב.
אינני מוצא מקום להתערב בשיקול דעתו של הרשם הנכבד אשר קבע את צו החיוב לאחר ששמע טענות הצדדים והתרשם מדברי המבקש במהלך חקירתו. הדברים מקבלים משנה תוקף במקרה דנן בו נקבע צו התשלומים על דרך האומדנה על סמך התרשמותו של ראש ההוצאה לפועל מהממצאים והראיות שהובאו בפניו, לרבות התנהלותו של המבקש עליה ארחיב בהמשך הדברים.
הנני סבור כי הנחת היסוד העומד בבסיס בקשתו של המבקש הינה מוטעית, כפי שיוסבר להלן.
דומה כי במסגרת טיעוניו מתעלם המבקש מהוראת סעיף 7ג(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967, (להלן: "החוק"), המטילה על שכמו את הנטל להוכיח את יכולתו. בנוסף, מבקש המבקש "להמעיט", בחזקה הקבועה בסעיף המיוחסת לחייב המתחמק מלגלות יכולתו הכספית ואת אמצעיו, לרבות בדרך של אי המצאת המסמכים הדרושים.
מעיון בנספחים הרבים שצורפו לכתבי הטענות שלפניי, לרבות פרוטוקול חקירת היכולת שנערכה למבקש, לא ניתן שלא לקבל את הרושם כי מדובר במבקש שהינו חייב המבקש לגלות טפח ולכסות טפחיים.
הגם שקביעתו של הרשם הנכבד ניתנה על דרך האומדנה (ונדמה כי המבקש לא הותיר בידיו הברירה שלא לעשות כן) , נראה לי כי העובדה שהמבקש מבקש לייחס לרשם מתן החלטה על סמך "תחושות בטן סובייקטיביות", הינה חמורה וראוי היה לו לא היתה מועלית כלל. לא כל שכן לנוכח התנהלותו של המבקש עצמו, בפני הרשם הנכבד.
החלטתו של הרשם הינה מפורטת ומנומקת, וניתנה על בסיס התרשמותו מכלל הראיות שהובאו בפניו. הרשם הנכבד היטיב לפרט בהחלטתו המסקנות שהביאוהו להחלטה בדבר הגדלת צו התשלומים. בולטת מכל טענתו התמוהה של המבקש לפיה חלה ירידה משמעותית בהכנסותיו (העולות כדי 7,500 ₪), ואולם הוא משלם לרעייתו בגין "הוצאות הבית" סך של 9,500 ₪. אוסיף לציין כי באותה נשימה מאשר המבקש בחקירתו כי רעייתו מסייעת לו בעת הצורך. בנקודה זו אוסיף ואציין כי קשה שלא להתרשם כי רב הנסתר על הגלוי באשר למערכת היחסים האמיתית השוררת בין המבקש לרעייתו, כאשר נראה כי בעניין זה עושה המבקש כל שאל ידו על מנת לטשטש את עובדות המציאות האמיתית והנכונה. כמו כן, אינני מוצא מקום להתערב בקביעת הרשם הנכבד בקשר עם החזקה בדבר פוטנציאל השתכרותו של המבקש.
אין בידי לקבל ניסיונו של המבקש לרפא הפגמים שנפלו בהמצאת המסמכים על ידו על פי החלטת הרשם הנכבד, באמצעות בקשתו זו. החלטת הרשם ניתנה, תוך הפעלת החזקה הקבועה בסעיף 7ג(א) לחוק, ובין היתר על בסיס העובדה שהמבקש נמנע מלמלא אחר החלטתו להמצאת מסמכים (תוך כך שהמבקש מזגזג בין הסיבות לאי המצאת המסמכים). ככל שסבור המבקש שיש במסמכים הללו כדי להוות שינוי נסיבות שיהא בהן כדי לשנות מהחלטת הרשם, יתכבד ויפנה לרשם הנכבד בבקשה מתאימה. בשולי הדברים אציין כי נראית לי תמוהה, בלשון המעטה, ניסיונו של המבקש לעשות מלאכה מעין שיפוטית ולהחליט במסגרת הבקשה מהי מידת החשיבות שיש להעניק לכל אחד מהמסמכים אותם ציווה עליו הרשם הנכבד להמציא.
קביעת צו התשלומים על דרך האומדנה בנסיבות מקרה זה, נעשתה כדין ובהתאם לסמכותו של הרשם הנכבד ולאחר שנערכה למבקש חקירת יכולת וניתנה לו ההזדמנות הניאותה להשמיע את טענותיו וכן להמציא את המסמכים הדרושים.
אשר על כן ובהתאם לכל האמור לעיל הבקשה למתן רשות ערעור, נדחית בזאת.
החלטתי מיום 19.4.10 שניתנה בבקשה לעיכוב ביצוע שהגיש המבקש, ולפיה הועמד התשלום החודשי על סך 5,000 ₪ - מבוטלת בזאת. המבקש ישלם לידי המשיב הפיגורים שנוצרו בעקבות החלטה זו.
המבקש יישא בהוצאות המשיב בסך 3,500 ₪, בצירוף מע"מ כדין.
המזכירות תשלח העתק לב"כ הצדדים.
ניתנה היום, כ' אייר תש"ע, 04 מאי 2010, בהעדר הצדדים.