גרינבוים נ' ברק ואח'

החלטה

לפני שלוש בקשות לסילוק התביעה על הסף. בקשת הנתבע 1, בקשת הנתבעים 2 – 4, ובקשת הנתבע 5 שעותר לסילוק התביעה כנגדו על הסף ולחלופין למתן הוראה לתובעת להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו.

העובדות הצריכות לעניין בתמצית

התביעה הנוכחית

התובעת עותרת בתביעתה לחיוב 9 נתבעים ביחד ולחוד בסך 15,576,525 ₪ (להלן: "התביעה הנוכחית" וגם: "התביעה").

את הצדדים לתביעה תארה התובעת בכתב התביעה כך:

התובעת – אשה, חרדית, אזרחית ותושבת קנדה – קורבן מרמה רחבת היקף.

הנתבע 1 – עורך דינה של התובעת משנת 2004 עד חודש יוני 2009, הגם שהציג מצג שווא כאילו ייצגה גם בשנת 2010 (להלן: "עו"ד ברק").

הנתבע 2 – בעלי 51% ממניות הנתבעת 4 (להלן: "מר אלירן").

הנתבע 3 – בעלי 49% ממניות הנתבעת 4 (להלן: "מר כהן").

הנתבעת 4 – הרוכשת לכאורה של המקרקעין הרשומים על שמה (להלן: "חברת בינו עמי").

הנתבע 5 – היה בא כוחם של הנתבעים 2-4 והשתתף, על פי הנטען, במרמה שמטרתה לשלול את זכויות התובעת (להלן: "עו"ד ליפשיץ").

הנתבע 6 – היה שותף למעשי המרמה ונעצר בחודש יוני 2012 בגין מעשי מרמה דומים (להלן: "עו"ד שר").

הנתבע 7 – החזיק ביפוי כוח בלתי חוזר של כל הבעלים הקודמים על המקרקעין והיה שותף למרמה (להלן: "עו"ד שגיא").

הנתבע 8 – בנק שהלווה כספים לנתבעים 2 – 4 עבור רכישת זכויות התובעת במקרקעין ורשם משכנתא על שמו על המקרקעין חרף זכויות התובעת, בעת שידע או היה עליו לדעת שהתובעת לא קיבלה את תמורת המקרקעין ומחק את כל זכויותיה (להלן: "הבנק").

הנתבע 9 – רשם המקרקעין בפתח תקווה שאפשר את מחיקת הזכויות והעברת הבעלות במקרקעין לנתבעים 2 – 4 בתקופת הקפאה, ובניגוד להחלטתו. בנוסף פעל רשם המקרקעין ברשלנות, על פי הנטען, בכך שקיבל מסמכים רבים שלא היה עליו לקבל (להלן : "רשם המקרקעין).

בפתח כתב התביעה טוענת התובעת כי מקור הסכסוך בינה ובין הנתבעים נובע מגזל זכויותיה במקרקעין הידועים כגוש 6790 חלקות 23,25,26 בבני ברק (להלן: "המקרקעין"), בגינן שילמה החל משנת 2002 כ-3.7 מיליון דולר. שווי הזכויות כיום הוא כ-15 מיליון ש"ח (סעיפים 1 ו-3 לכתב התביעה). התובעת טוענת שעיקר התביעה נוגעת לנזקים הכספיים שנגרמו לה עקב מעשי מרמה, הונאה, עושק ותחבולה מתוחכמת בסיוע מסמכים מזויפים ועסקאות פיקטיביות ו/או רשלנות חמורה שבוצעו על ידי הנתבעים, שכל אחד מהם נטל חלק בנישולה מזכויותיה במקרקעין, אשר ניסיונותיה להסדיר את רישומן במשך כמעט עשר שנים סוכלו (סעיפים 2,4,5 לכתב התביעה).

לטענת התובעת, נודע לה לאחרונה שמר חיים ביאליסטוצקי מסתתר בקנדה ולפיכך התביעה לא הוגשה גם כנגדו. בנוסף נטען שעו"ד שר נעצר וכי האחרונים רימו גם אחרים ואפשרו למר כהן, מר אלירן וחברת בינו עמי לרכוש את המקרקעין במרמה, ללא ידיעתה, ולמחוק את כל זכויותיה במקרקעין. על פי הנטען בכתב התביעה, בין מר ביאליסטוצקי לבין מר כהן, מר אלירן וחברת בינו עמי נרקמה עסקה שלפיה מר ביאליסטוצקי יציע לתובעת הצעה פיקטיבית לרכישת המקרקעין, יחתים אותה על מסמכים ויזייף יפוי כוח נוטריוני שעו"ד שר ועו"ד ברק יספקו לו, כדי לגרום למחיקת זכויותיה ולרישום הבעלות במקרקעין על שם מר כהן, מר אלירן וחברת בינו עמי. התובעת טוענת שמר כהן, מר אלירן, חברת בינו עמי ובאי כוחם חתמו ללא ידיעתה על עסקה עם מר ביאליסטוצקי לרכישת המקרקעין ממנו בניגוד לרצון התובעת (סעיפים 8 – 11 לכתב התביעה). ביחס לעו"ד ברק, נטען בכתב התביעה שלא יצג את התובעת לאחר שניתקה אתו כל קשר בחודש ספטמבר 2009, וכי אף על פי כן הצליחו מר כהן, מר אלירן וחברת בינו עמי לבצע את המרמה בסיועו, באמצעות שימוש ביפוי כוח פיקטיבי. עו"ד ברק קיבל לפי הנטען "שכר טרחה" בסך 440,000 ₪ ממר כהן, מר אלירן וחברת בינו עמי, שהציגו מצג שווא כאילו עו"ד ברק מיצג את התובעת באמצעות יפוי הכוח הפיקטיבי ואף זייפו חוזה המחאה עליו חתמה התובעת, וזאת למחיקת זכויות התובעת במקרקעין והעברת המקרקעין לבעלותם מבלי ששילמו לתובעת דבר. הנתבעים הסתמכו על יפוי הכוח המזויף והבלתי תקף במרמה או ברשלנות חמורה. מר כהן וחברת בינו עמי אף הודו שהם חבים לתובעת קרוב למיליון דולר בהליך קודם (סעיפים 12 – 14 לכתב התביעה).

תחת הכותרת "תמצית התביעה" התובעת מתארת את מה שהיא מכנה כ"מסגרת הסיפור" כך:

תחילה נתנה התובעת הלוואה בקשר עם המקרקעין ולאחר כשנה הוצע לה לרכוש את המקרקעין ביחד עם מר ביאליסטוצקי והתובעת הסכימה. התובעת שילמה את חלקה עבור הרכישה בסך 2.325 מיליון דולר ומר ביאליסטוצקי לא שילם את חלקו. התובעת שילמה בנוסף 1.150 מיליון דולר לבנק לאומי כדי לפדות משכנתא שרבצה על המקרקעין בגין הלוואה שנטל מר ביאליסטוצקי ללא ידיעתה. התובעת שילמה גם מסים וסכום נוסף להסרת עיקול שהוטל על המקרקעין ובסך הכל שילמה עבור רכישת המקרקעין 3.61 מיליון דולר – סכום זה נאמד כיום בסך 15 מיליון ₪. התובעת קיבלה החזר חלקי בסך 2.76 מיליון דולר בגין השקעתה לרכישת המקרקעין.