גרוסקופף נ' עירית תל-אביב-יפו

פסק דין

בפניי בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש – החייב, על החלטתה של כב' רשמת ההוצל"פ נעמה פרס מיום 23.1.11 בתיק הוצל"פ 01-40902-03-1, לפיה נדחתה בקשת המבקש לעיכוב הפינוי של המבקש מדירתו הנמצאת ברח' מוצקין 15, תל אביב (להלן: ""הדירה" ו/או "הנכס").

בהתאם להחלטתי מיום 13.2.11, הוגשה תגובת המשיבה לבקשה.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שבפניי ובחנתי טענות הצדדים, לא מצאתי כי נפל בהחלטתה של הרשמת הנכבדה פגם באופן המצדיק התערבותי.

החלטת הרשמת מבוססת ומנומקת וזו ניתנה על ידה לאחר שביום 12.10.10, התקיים בפניה דיון במעמד הצדדים במהלכו העלו הם בפניה את טענותיהם.

החלטת הרשמת לדחיית הבקשה לביטול הפינוי נומקה על ידה כדבעי ובבסיסה עומדים הטעמים כדלקמן:

המבקש מנוע ומושתק מלהעלות כל טענה כנגד המשך הליכי מימוש הנכס וזאת לנוכח התחייבותו מיום 30.12.09, עליה חתם בפני בא כוחו דאז (להלן: "ההתחייבות"). במסגרת ההתחייבות הודה המבקש בחובו למשיבה והתחייב לשלם את החוב בתוך 100 ימים מיום 30.12.09. כן הוסיף והצהיר המבקש במסגרת ההתחייבות כי אם לא ישלם את מלוא החוב במועד, תהיה המשיבה רשאית להמשיך בהליכי המימוש ללא כל התראה נוספת. במסגרת ההתחייבות האמורה ויתר המבקש באופן גורף, על כל קשת הטענות האפשריות כנגד המשך הליך מימוש הנכס, ובכלל זה על הטענה לפיה עומדת למבקש הגנת סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב[, התשל"ב – 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"). מוסיפה הרשמת ומציינת כי המבקש הגיע להסכמה האמורה עם המשיבה לאחר שש שנים ממועד פתיחת תיק המימוש ולאחר שבקשתו בטענת "פרעתי", נדחתה. כן מוסיפה הרשמת ומציינת כי התחייבויות הסכמיות יש לכבד, לא כל שכן שעה שעובר לחתימתו על ההתחייבות נועץ המבקש בבא כוחו דאז. כן מציינת הרשמת בהחלטתה כי המבקש לא הצביע על טעם המצדיק סטייה מהתחייבותו. כן דחתה הרשמת ניסיונו של המבקש לטעון כי אין בהתחייבותו הנ"ל ויתור מפורש על תחולת ההגנה הקבועה בסעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר, תוך כך שהפנתה להלכה שנקבעה ברבות השנים לפיה יש לפרש תחולת ההגנה הנ"ל הקבועה בסעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר, בצמצום.

טענת המבקש הועלתה בשיהוי מופלג, בחלוף שש שנים ממועד פתיחת תיק ההוצל"פ. המבקש נמנע מלהעלות את הטענה מיד ובסמוך לאחר שנמסר לו כדין צו כינוס הנכסים בחודש מרץ בשנת 2004 או בסמוך לאחר דחיית בקשתו בטענת "פרעתי". המבקש העלה את הטענה בעניין תחולת ההגנה לפי סעיף 33(א) הנ"ל, רק לאחר שהוצאו כנגדו מספר צווי פינוי שלא יושמו וכן לאחר שלא עמד בהתחייבויות שלו מיום 30.12.09.

לא עומדת למבקש בנסיבות העניין הגנת סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר, שכן לא עלה בידו של המבקש לשכנע כי הינו מתגורר בדירה במשך לפחות יומיים מיומות השבוע, כפי טענתו. מוסיפה הרשמת וקובעת בהחלטתה כי: "דברי החייב בעניין זה, במהלך ישיבת 12.12.10, לא היו נאמנים עליי.הם לא נתמכו בראיות חיצוניות דוגמת צילומים עדכניים של הנכס או עדות של צד שלישי שאינו מעוניין בתוצאות ההליך". עוד מוסיפה הרשמת כי התרשמה כי טענתו של המבקש, בדבר מגורים בפועל בנכס איננה נכונה, וכל מטרתה לסכל ולעכב את הליך המימוש. כן מציינת הרשמת בהחלטתה כי על ההחזקה הקבועה בגדרה של ההגנה סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר, לכלול אלמנטים של מגורים בפועל בנכס, חלקיים או מלאים, אולם אלה לא הוכחו בנסיבות המקרה שבפניה.

עוד מוסיפה הרשמת וקובעת בשולי הדברים כי לא שוכנעה כי עומדת למבקש הגנת סעיף 38(א) לחוק ההוצל"פ, שכן למבקש ולבני משפחתו הגרים עימו ישנו מקום מגורים סביר (הדירה בבת ים), כך שאין צורך לספק לו סידור חלוף.

לא מצאתי כי המבקש העלה במסגרת בקשתו שבפניי טעמים המצדיקים שינויה של ההחלטה. טענתו של המבקש בדבר חוסר סמכותה העניינית של הרשמת הנכבדה לבחון את תחולתו של סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר, במסגרת הטענה שהובאה לפתחה, נטענה ללא כל בסיס ודינה להידחות. כך גם לעניין טענתו של המבקש המבקש לסייג את תחולתו של סעיף 33(א) הנ"ל מגדרה של ההתחייבות הגורפת שניתנה על ידו כלפי המשיבה.

זאת ועוד, למקרא נוסח ההתחייבות, שנוסחה ללא כחל וסייג, ברור כי הניסיון כעת להוציא מגדרה את סעיף 33(א) הנ"ל, הינו ניסיון שווא שכל מטרתו לנסות לדחות את קץ הליך הפינוי.

כפי שציינה הרשמת הנכבדה בהחלטתה, ברי כי אם היה ממש בטענה, היתה מועלית זו כבר במועד פתיחת התיק ולכל המאוחר במסגרת הבקשה בטענת "פרעתי" שהגיש המבקש. העלאת טענה כה מהותית בחלוף שש שנים ממועד פתיחת התיק מעידה על אי נכונותה וכן על אי אמיתותה של הטענה. בנקודה זו ראוי להפנות להחלטת הרשמת המפרטת את נסיבות חתימתו של המבקש על ההתחייבויות לפיהן נועץ בבא כוחו דאז טרם חתם.

באשר לקביעת הרשמת לפיה לא עלה בידי המבקש להוכיח טענתו לפיה הוא מחזיק בדירה באופן חלקי, הרי שמדובר בממצא עובדתי אשר נקבע בין היתר על סמך התרשמותה של הרשמת מעדותו של המבקש בפניה. לפיכך, ובהתאם להלכה הפסוקה, אין בדעתי להתערב בממצאים עובדתיים שנקבע על סמך הרשמות ישירה ובלתי אמצעית של הרשמת מדברי המבקש בפניה. זאת ועוד, כפי שקבעה הרשמת הנכבדה בהחלטתה, יסוד ההחזקה הקבוע בסעיף 33(א) לחוק הנ"ל כולל בחובו דרישה למגורים בפועל, אשר לא הוכחו על ידי המבקש בראיות כנדרש. (ראה בעניין זה ע"א 3295/94 גיל פרמינגר נ' חוה מור, פ"ד נ(5) 11).

אשר על כן, ובהתאם לכל האמור לעיל, הנני מורה על דחיית הבקשה למתן רשות ערעור.

הנני מחייב את המבקש לשלם לידי המשיבה הוצאות הערעור בסך 3,000 ₪.

המזכירות תשלח העתק לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ח' אדר ב תשע"א, 14 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.