גרון נ' מדינת ישראל

פסק דין

זהו ערעור על הכרעת הדין שניתנה בבימ"ש השלום לתעבורה בת"א (כב' השופט י' ויטלסון) שבה הורשע המערער בעבירה של נהיגה במהירות של 71 קמ"ש בדרך עירונית בה מותרת מהירות מירבית של 50 קמ"ש.

לטענת המערער, שגה בימ"ש קמא משהרשיע אותו בניגוד לראיות שנשמעו ומוצגים שהוצגו בפניו.

שלוש טענות עיקריות העלה בפניי המערער (אשר מייצג את עצמו כעורך דין במקצועו), בחוזרו על הודעת הערעור המפורטת בת 72 הסעיפים.

טענתו הראשונה היא כי שגה בימ"ש קמא משקבע כי התביעה הוכיחה את הרכיב הנסיבתי והעובדתי, דהיינו כי המדובר בדרך עירונית וכי נמצאו בתחילתה של הדרך תמרורים המגבילים את המהירות ל- 50 קמ"ש.

לטענת המערער ועפ"י הפסיקה אליה הפנה, ואשר הובאה גם בפני בימ"ש קמא, המדובר בחובה ברורה וחד משמעית להוכיח שני תנאים מצטברים:

א.כי מדובר בדרך הנמצאת בתוך תחום שיפוט של רשות מקומית.

ב.כי בכניסה לאותה דרך מוצבים תמרורים מסוג ב-24 משני צידי הכביש.

לטענת המערער, התביעה לא עמדה בנטל. השוטר לא זכר את הארוע ולכן, גם אם טען כי בד"כ וכדבר שבשגרה הוא בודק את הימצאם של התמרורים בטרם תחילת המשמרת, לא ניתן לקבל זאת.

עוד טען, כי הוא עצמו לא אישר ולא הודה כי נהג בדרך עירונית. משכך, לא התקיימו יסודות העבירה.

טענתו השניה נגעה לעובדה כי לדבריו הדו"ח שנמסר לו ע"י השוטר במקום לא היה מלא וכי בשלב מאוחר יותר, כך הוכח, הוספו לו פרטים מהותיים כגון המהירות המותרת במקום, שלטענתו לא נכתבה כלל בדו"ח המקורי (ת/1), דגם המכשיר שהוסף לאחר מכן, שלטענתו זהו פרט מהותי לאישום, וכן המרחק לפני ההפחתה שהוסף גם הוא בדו"ח בשלב מאוחר יותר ולא הוצג בפניו קודם.

טענה נוספת שהעלה המערער גם בבימ"ש קמא וגם בפניי, היא כי חתימתו על גבי הדו"ח זוייפה ע"י השוטר, שכן הרישום בתחתיתו נראה כשמו הפרטי והאות הראשונה של שם משפחתו.

לטענתו, השוטר לא אמר אמת כשטען כי הדו"ח המקורי נמסר למערער. הוכח כי נ/1, הדו"ח המשופץ, לא נמסר לו, ובכך נעשה לו עוול.

הטענה השלישית שהעלה המערער דנה בנושא המהימנות. לטענתו, שגה בימ"ש קמא משהעדיף את גירסת השוטר על פני גירסתו שלו, שלדבריו הינה עקבית לאורך כל הדרך ולא נסתרה. מה עוד שגם עדת ההגנה חיזקה את דבריו כי במרחק המדידה לא נהג בנתיב השמאלי אלא באמצעי ורק לאחר מכן סטה לנתיב השמאלי.

לדברי המערער, הוא כלל לא נדרש לחתום על גבי הדו"ח ועל כן לא סרב לחתום וחתימתו כאמור, זוייפה ע"י השוטר.

יצויין כי המערער לא הלין, לחילופין, כנגד הענישה.

ב"כ המדינה עותרת לדחיית הערעור. בכל הנוגע להוכחת קיום התמרורים, בימ"ש קמא האמין לשוטר אשר העיד שוב ושוב כי כדבר שבשגרה הוא בודק את התמרורים טרם רישום הדו"ח בשטח, וכך עשה גם במקרה זה.

נכון כי השוטר טעה במספר התמרור (ב-20 במקום ב-24) אולם השוטר ציין כי איננו בטוח במספר התמרור ועם זאת תיאר במדוייק את מהותו, דהיינו כי מדובר בהגבלת מהירות של 50 קמ"ש.

באשר להוכחת הנהיגה בדרך עירונית, המערער עצמו, כך לדברי ב"כ המדינה, לא חלק על כך כי נהג בדרך עירונית, וזאת בעדותו בביהמ"ש.

בנוסף לכך, באשר לטענה כי המהירות המותרת במקום לא צויינה על גבי הדו"ח, מפנה ב"כ המדינה לדו"חות ת/1 ונ/1 מהם עולה בבירור כי המהירות כן צויינה גם בת/1 שניתן למערער בידו וגם בנ/1.