גראבלי נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי[ נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן – החוק), שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס שהנה ברירת משפט.

עובדות המקרה

ביום 14.5.13, נערכה כנגד רכב המבקש הודעת תשלום קנס שמספרה 90501807904 (להלן – הדו"ח) ועניינה נהיגה במהירות מופרזת (מצלמה), עבירה על תקנה 54(א) לתקנות התעבורה.

המבקש לא הגיש בקשה להישפט בגין הדו"ח האמור, תוך פרק הזמן שנקבע בסעיף 229(א) לחוק ולא שילם את הקנס.

טיעוני הצדדים

היום, עותר המבקש להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, מהטעם כי הוא בעל זכות ציבורית ב-70 כלי רכב, לרבות הרכב שבנדון וכי במועד העבירה, היה הרכב בחזקתו של נהג אחר, אביטן יצחק.

יצויין, כי המבקש הגיש 8 בקשות דומות, בנוגע לדו"חות אחרים.

המשיבה מתנגדת לבקשה, מהטעם כי הודעת הקנס הומצאה לכתובת המבקש, עוד ביום 27.5.13 והוחזרה בציון "לא נדרש".

עוד טוענת המשיבה, כי המבקש בחר את הנתיב בו ינוהל ההליך ובכך ניתן לו יומו, אין טעמים המצדיקים הארכת המועד, אותם יש לשקול על יסוד הטעמים המצדיקים ביטול פסק דין בהעדר וכי צריכים להתקיים טעמים מיוחדים המצדיקים קבלת הבקשה.

המשיבה התייחסה למספר פסקי דין לתמיכה בטיעוניה.

דיון והכרעה

סעיף 230 לחוק, קובע כי "בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו".

סעיף 229(ה) לחוק, קובע כי " תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".

דהיינו, על בית המשפט לבחון תחילה אם ניתן טעם המצדיק אי עמידה במועד שנקבע ואם ימצא שאין כזה, יבחן אם ייגרם למבקש עיוות דין, במקרה שבקשתו תדחה.

לאחר שעיינתי בבקשה, במסמכים הנלווים ובתגובת המשיבה, מצאתי כי התשובה לשתי השאלות שלילית.

המבקש לא העלה בבקשתו כל טעם המצדיק אי הגשת בקשה להישפט במועד או נימוקים מיוחדים המצדיקים קבלתה.

אדגיש כי כעולה מהבקשה ובקשות דומות שהגיש המבקש, עסקינן במי שמספר רב ביותר של כלי רכב רשומים על שמו ולכאורה, נמצאים בשימוש נהגים אחרים, אך המבקש לא הראה כי נערך כנדרש, מבחינת מנגנון מתאים של טיפול בדו"חות ועבירות, כמצופה ממי שצי כלי רכב רשום על שמו ונמצא באחריותו המלאה, כקבוע בחוק.

יתרה מזו, המבקש פנה לראשונה אל המשיבה, רק לאחר שקיבל הודעה מרשות הרישוי, על פסילת רישיונו, בשל שיטת הניקוד.

מתגובת המשיבה, עולה כי הודעת תשלום הקנס הומצאה כדין למבקש, כבר במהלך החודשים מאי - יוני 2013, שכן, על פי סעיף 237(ג) לחוק, דבר דואר רשום שלא ניתן היה להמציאו, בשל סירוב לקבלו או לחתום על אישור המסירה, ייחשב כאילו הומצא כדין ובמקרה שבנדון, הוחזרה הודעת תשלום הקנס, שנשלחה לכתובת המבקש, בדואר רשום, בציון "לא נדרש".