גמ"ר 9103-01-14 מדינת ישראל נ' יוסף

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 וסעיפים 64 ו- 40 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א-1961.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 11.11.13, בשעה 10:30 לערך, נהג הנאשם במשאית לפינוי אשפה, מסוג וולבו, ברמת גן, ברחוב המבדיל, כאשר ש' ש' ט' ז"ל (להלן – המנוח), עבד עמו.

במשאית שבנדון מותקנות מראות חיצוניות וכן מצלמת ווידיאו, המתעדת את הנעשה בצדי החלק האחורי של המשאית ומשדרת למסך טלוויזיה המוצב על לוח המחוונים.

הנאשם החל מסיע רכבו לאחור, שלא לצורך, במהירות ובחוסר זהירות ובסמוך לבית מספר 7, פגע במנוח, שהלך אותה עת על הכביש, כאשר גבו מופנה לעבר המשאית.

על אף הפגיעה, המשיך הנאשם בנסיעה, עד שנעצר בשל זעקות של עוברת אורח.

כתוצאה מהתאונה, נחבל המנוח אנושות בגופו, הובהל לבית החולים, נותח ונפטר פחות מיממה לאחר הגעתו לבית החולים.

לשיטת המאשימה, רשלנותו של הנאשם, התבטאה במספר דרכים:

1. הנאשם נסע לאחור שלא לצורך, ברשלנות ובחוסר זהירות.

2. הנאשם נסע לאחור במהירות ומבלי לנקוט באמצעי הזהירות הנדרשים.

3. הנאשם לא הבחין במנוח, עובר לתאונה, שכן לא הסתכל במראות הצד ו/או במסך הטלוויזיה.

4. הנאשם לא הבחין במנוח ולכן לא בלם את הרכב ולא מנע את התאונה.

הנאשם, באמצעות בא כוחו, הודה כי נסע לאחור, אך כפר בכך שהנסיעה לאחור הייתה שלא לצורך. כמו כן, טען כי המנוח היה המכוון שלו ומכאן, כי נקט באמצעי זהירות כנדרש וכי על המשאית, לא נמצאו כל סימני פגיעה/מכה וכן לא נמצאו דם או רקמות של המנוח.

יודגש, כי למעט האמור לעיל ודברי הסנגור – "לגבי הקשר הסיבתי, נודיע בהמשך במידה ונדרש" וכן, דברי הסנגור בסיכומיו – " אין זכר של מגע בין המשאית לבין המנוח" (עמוד 126, שורות 29-30), לא טענה ההגנה כי הנאשם לא פגע במנוח עם המשאית, לא טענה כי אין קשר סיבתי בין התאונה למותו של המנוח ולא הציגה כל ראיה בהקשר זה ולכן, אני קובעת כי ההגנה לא כפרה בכך שהנאשם פגע במנוח ובקשר הסיבתי בין הפגיעה למותו.

פרשת התביעה

מטעם המאשימה, העידו העדים הבאים והוגשו הראיות להלן: