גמ"ר 5966-10-11 מדינת ישראל נ' לוי

לבית המשפט הוגש בתחילה כתב אישום המייחס לנאשם גרימת תאונת דרכים ופציעתה של המנוחה.

תוך כדי ההליכים בתיק נפטרה המנוחה ומשכך הוגש כתב אישום מתוקן אשר ייחס לנאשם את גרימת מותה של המנוחה בנהיגתו הרשלנית.

על פי עובדות כתב האישום המתוקן, הנאשם נהג בכביש 431, וסטה מנתיב נסיעתו לשול הימני של הדרך. באותה עת שהתה ר' ב' ז"ל (המנוחה) ברכב סוזוקי בשול הימני של הדרך. הנאשם בסטייתו, פגע ברכב הסוזוקי וגרם בכך לפציעה קשה ביותר של ר', דימום מוחי קשה, קרע בטחול ושברים מרובים. ר' אושפזה כשהיא מורדמת ומונשמת, נעשו ניסיונות רבים לשיקומה ואולם מצבה הרפואי התדרדר עד לפטירתה ביום 19/10/12, בחלוף כשנה ועשרה חודשים מיום התאונה. על פי הדו"חות הרפואיים, במהלך התקופה שבין פציעתה לפטירתה, הוגדר מצבה הרפואי של ר' כסיעודי מלא ומורכב ובמצב הכרתי מינימלי.

לאחר מס' לא מבוטל של דיונים, הודה הנאשם ביום 9/9/14 בעובדות כתב האישום והורשע בגרימת מותה של ר' בנהיגתו הרשלנית.

לבית המשפט הוגש תסקיר שירות המבחן המתאר את נסיבות חייו של הנאשם, הרשעותיו, והתייחסותו לאשמה ולגרימת מותה של ר'. שירות המבחן המליץ כי יוטל מאסר אשר ירוצה בעבודות שירות. שירות המבחן הוסיף וציין כי אם יוטל מאסר בפועל, מומלץ כי מאסר זה יוטל לתקופה קצרה וזאת כדי לאפשר לנאשם חזרה למסלול נורמטיבי של חיי עבודה ומשפחה.

טיעוני הצדדים לעונש

התביעה סברה כי יש להטיל על הנאשם מאסר בפועל וזאת בשל עקרון ההלימה והצורך בהרתעת הרבים. התביעה הציגה את הרשעותיו התעבורתיות והפליליות של הנאשם. לטענתה של התביעה אין בתיק זה, לזכותו של הנאשם, נסיבות אישיות יוצאות דופן, רשלנותו אינה נמוכה אלא מתמשכת ואף אם היה מדובר ברשלנות רגעית - יש לגזור את דינו של הנאשם למאסר מאחורי סורג ובריח. התביעה הגישה פסיקה ובהמשך לכך, עתרה לקביעת מתחם ענישה שבין 12 ל-24 חודשי מאסר, ובהתאם לרמת הרשלנות הגבוהה, עתרה להטלת מאסר לתקופה של 20 חודשים.

את שאלת היקף הפיצויים שישולמו על ידי הנאשם, השאירה התביעה לשיקול דעת בית המשפט, ובאשר לתקופת פסילת רשיון הנהיגה, עתרה התביעה לקביעת תקופה שלא תפחת מ-10 שנים.

ההגנה, מנגד, ביקשה כי בית המשפט יגזור את דינו של הנאשם למאסר בעבודות שירות. ההגנה טענה כי "יש רשלנות תורמת של המנוחה בעצם העמדת הרכב במקום כפי שמתואר בתמונות וכפי שמתואר בכתב האישום" (ר' פרוטוקול מיום 1/1/15 עמ' 10).

ב"כ הנאשם הפנתה את בית המשפט למועד התאונה, לפני כ-4 שנים, לעינוי הדין שנגרם לנאשם וללקיחת האחריות. הסנגורית סברה, בניגוד לעמדת התביעה, כי התסקיר מעלה "נסיבות אישיות יוצאות דופן". הנאשם מנהל אורח חיים נורמטיבי, ונתון זה למול נסיבות חייו המורכבות, כפי שעלה בתסקיר, צריך לעמוד לזכותו.

ב"כ הנאשם סברה כי עברו התעבורתי אינו מכביד, ודאי על רקע שנות נהיגה רבות ועיסוקו המתמיד בנהיגה. הסנגורית ביקשה כי ייקבע רף רשלנות נמוך ביותר. בסיכומו של דבר, עתרה ההגנה לגזירת דינו של הנאשם למאסר בעבודות שירות תוך שהביאה פסיקה לתמיכה בעמדתה.

דיון והכרעה

העיקרון הראשון שיש לבחון במסגרת שיקולי הענישה הינו עקרון ההלימה והערך שנפגע כתוצאה ממעשיו של הנאשם. אין למעלה מקדושת החיים, והנאשם, בנהיגתו הרשלנית, פגע בערך זה וגרם לתוצאה שאין טרגית ממנה.

במקרה שבפנינו, לסיום הטרגי של האירוע, בחלוף שנה ו- 10 חודשים מתחילתו, מתווסף הסבל הרב שנגרם למשפחת המנוחה, ולמנוחה, עד לפטירתה. כפי שתואר לעיל, המנוחה היתה בתחילה מורדמת ומונשמת, ובהמשך, במצב הכרתי מינימלי, ובמצב סיעודי מלא ומורכב, על כל המשמעויות הקשות הנילוות לכך. בית המשפט לא יפרט בענין זה בשל הרצון לשמור על צינעת הפרט ואולם למקרא התעודות הרפואיות והתמונות שהוגשו לתיק ניתן רק לשער את עוצמת הסבל שנגרם למנוחה ולמשפחתה באותה תקופה הקרובה לשנתיים, ועד לפטירתה.

בית המשפט העליון קבע לא אחת כי יש לגזור את דינו של נהג שגרם בנהיגה רשלנית למותו של אחר, למאסר מאחורי סורג ובריח, וודאי נכון הדבר גם באירוע הטרגי שבפנינו.

ב"כ הנאשם הביאה מדברי כב' השופטת פרוקצ'יה ולפיהם, אף על רקע מדיניות ענישה מחמירה לגבי תאונות דרכים קטלניות, יש לשקול, לעולם, את נסיבותיו האישיות של הנאשם ועניינו האינדיבידואלי, כמובן שמקבל אני טיעון זה ואולם נסיבות אלו יישקלו אך במסגרת תקופת המאסר שתוטל על הנאשם.